חלום ושברו: נתן גושן חוטא בחטאי חוסר הדיוק והשטחיות

נתן גושן לא מבזבז זמן. בתוך פחות מעשר שנים מאז תחילת הקריירה המוזיקלית שלו ב-2011, הוא הוציא את "באתי לחלום", אלבומו השישי.

מותנע בדלק ההצלחה וההערכה, שאינן מספיקות, כי התמדתן והישארותן לא מובטחות, גושן חובש את כובעו - סמלו המסחרי שמטשטש או מדגיש דתיות בלי להתחייב - ויוצא לדרך השירים, כמו שהוא שר בשיר הנושא, ואגב כך מבטא את הקול של דורו: "לא באתי לשחק. אני רוצה הכול עכשיו. אני לא יכול להתאפק. אולי כי זה מרגיש שהשעון שלי דופק". ברקע, מיקרופונים חדשים שמופעלים במקביל אליו, משלהבים את בוגדנות הקהל.

אז מה הוא עושה כדי לשמר את התהילה? ממשיך למצוא חן. הנוסחה: שירים בנימה מסורתית - שכה התחבבה לאחרונה על שכבה שלמה של צעירים מבולבלים-מחפשים-מקווים - מתובלים בסממני דת ("איך אוכלים כשר היום ואיזה רבנות") ומשברים באמונה ("מילים של אמונה, ואם היא חלשה, נשב לבנות אותה ביחד") עם קצת מחאה פוליטית ("איך פוליטיקאים עוד עוצמים את העיניים"). מוזיקלית - שימוש בהרבה תכנותים כדי להדגיש את העדכניות, לצד כלים אוריינטליים (עוד, קמנצ'ה, קאנון), שמספקים אותנטיות אקזוטית.

מה נשאר להשלמת התמונה של הפרפורמר העכשווי מעורר ההזדהות? התייצבות הגבריות החדשה, שמרשה לעצמה להיות פגיעה, אבל אצל גושן היא בעצם מתבכיינת. קודם כול - בקול, שלאורך האלבום (כמו בקודמיו) מחצין התבכיינות עמוסת מניירות וכמעט גאה בעצמה, לא ברור על שום מה. ומה שעצוב באמת הוא הזיוף - לא בקול אלא בכנות. כך למשל בשיר "היום יהיה שמח" הוא שר בארכנות מפורטת על פגיעוּת מחלישה ("עייף מלהחזיק את הראש מעל המים, ואני חלש, אני נופל מהרגליים"), אבל באותו זמן נשמע נמרץ וחיוני להפליא, על רקע מנגינה שמתאמצת להישמע משעשעת.

לצד המסכנות ("אין הרבה מה לעשות, רק לחכות שהכאב יציק פחות"), ולצדה הקיצוניות השנייה - המגלומניות ("עולם שלם אצלי על הכתפיים. מחזיק חזק ומנסה שלא ליפול"), גושן חוטא בחטאי חוסר הדיוק והשטחיות, כך שאפילו משפט עם פוטנציאל כמו "תפילותיי צבעו את השמיים" לא אומר בעצם כלום. באיזה צבע? מה בכלל המשמעות של צביעת השמיים? למה זה גורם? ומה יקרה כתוצאה מזה?

ודווקא בעבר הוא הבריק. באלבום הבכורה שלו הוא שר "ואני מתעקם בשביל נתיב שלא בחרתי כדי להילחם להיות האיש שלא נפל". ההתעקמות הפכה להתיישרות בנאלית, שעליה אפילו המוזיקה שלו לא מפצה. הלחנים משעממים, מונוטוניים וחסרי מעוף, אם כי קליטים בהחלט. מה שמסייע לקליטותם הוא העובדה שאינם דורשים מהמאזין אפילו את המאמץ הפעוט של להתרשם ממנגינה חדשה משום שהם נשמעים כמו וריאציות של לחנים דומים אחרים.

שיתוף הפעולה עם ישי ריבו בשיר "נחכה לך", החותם את האלבום - דואט שכולו תחינה לאלוהים שיציל - מטעין את האלבום באנרגיות יצירתיות אמיתיות. ועל אף שהשיר שואף במילותיו להיות קולו של דור, כדאי גם לחוות את ניצוצותיו כיחידים. לנכס אותן לאור הפרטי של כל אחד. וזה תקף לא רק לקהל אלא גם ליוצר. 

דירוג: 2.5