ורד רמון ריבלין / צילום: רמי זרנגר
1. לקח לי זמן, אבל קלטתי שיוצא לי הרבה להשקיע בשיחות ייעוץ עם אנשים שאני מכירה, וגם כאלה שמכירה פחות, אבל רוצים לעשות קפה. ואודה ששאלתי את עצמי, אם אני כל כך אוהבת שאנשים נפתחים בפניי, אז איך זה לא הלכתי עם זה עד הסוף, למה אני לא פסיכותרפיסטית?
ואז אני נזכרת בתקופה ההיא, כשעליתי על המסלול הלא-מהיר-בכלל בדרך להיות פסיכולוגית קלינית. הייתי בת 26, נשואה טרייה, כשהתחלתי את התואר השני בקלינית. חקר ההתנהגות עניין אותי יותר מכל דבר אחר, ועברתי הרבה מאוד משוכות כדי להתקבל. אבל, אתם יודעים, זה שהצלחתי, לא אומר שרציתי להתקבל. ניגשתי למבחן כדי לא לסגור אופציות, ונרשמתי לתואר השני כי הייתי במומנטום, והלכתי לראיונות קבלה באוניברסיטאות כדי לפתוח אופציות. וכשהתחילה שנת הלימודים, היא מצאה אותי דווקא בעיצומה של תקופה מהנה מאוד כעורכת מגזין. השתקתי את ההתנגדויות וקיבלתי החלטה. עזבתי את המשרה שלי, אפסנתי את הבלייזרים ואת נעלי העקב, עליתי על נעלי ספורט וסווטשירט, אספתי את השיער לקוקו רפוי, והתייצבתי בכיתה. ככה הסתבכתי בדיוק מהסיבות שהצלחתי. נהגתי על אמביציה באוקטן גבוה, ונשאבתי למטרות שלא היו שלי באמת.
2. בהתחלה היו לי תירוצים רציונליים לחוסר השקט. בעיקר זה שאני צריכה עכשיו להשקיע שנים מייגעות בלימודים, תזה והתמחות ארוכה מאוד בבתי חולים לחולי נפש, ועד שאראה את המשכורת הראשונה, כבר אהיה קשישה מופלגת. אחר כך באו החיטוטים הבלתי פוסקים של הסטודנטים זה בזה בפרקטיקום. העיסוק המטריד בצדדים הלא רציונליים בחיים האנושיים, גם של התיאורטיקנים שהפליגו בדמיונות, גרם לי לגירודים, כמעט. ניסיתי להתעלם, אבל תולעת התסכול המשיכה לכרסם בתפוח הנגוע. כמעט ריחמתי על עצמי שאני רק לומדת, לא מייצרת, לא בעשייה. הרגשתי שהתולעת עכשיו נוגסת לי גם בדימוי העצמי. לא נוח לי להיות לא יצרנית. למדנו כמעט כל השבוע, אז מתי אספיק לעבוד כדי להתפרנס?, שאלתי את המרצה. והיא לא מצמצה: 'מי שלומדת תואר שני בקלינית צריכה בעל עשיר או הורים עשירים'. נאלמתי.
ניסיתי להיאחז בנקודת אור. כבר היו לי שני מטופלים באוניברסיטה, והשיחות איתם חדרו לי ללב. אבל אז נזכרתי כמה היה לי טוב בעבודה בעיתון. האנשים עניינו אותי, הנושאים ריתקו אותי, הכול היה שוקק ומלא חיים. בשונה מהתואר הראשון בבאר שבע, גם הלימודים העלו, איך לא, הרבה תכנים מאיימים, חולניים, של פסיכוזות קשות, כאלה שלא ניתן לרפא בשיחות, גם לא כל כך בדרך אחרת. בכל זאת, זה לא היה החוג לפסיכולוגיה חיובית.
יושבים בפרקטיקום ואתה אומר לקולגה: 'שמע אני מרגיש ממך תוקפנות כלפיי'. איזו פריווילגיה. איפה עוד אתה יכול להגיד את זה למישהו בעולם האמיתי? אבל היה בזה ניתוק עז מהמציאות. לא חייתי בשלום עם ההתכנסות הקודרת פנימה אל נבכי התת מודע. אי הנוחות הלכה וסגרה עליי.
3. שקעתי בתוך שבר הכבדות, ויכולתי רק להפליג בזיכרונות אל ימים קלילים יותר, שמחים יותר, מוגלתיים פחות. לקחתי את עצמי מהמקום ששחיתי בו כמו דג במים, והגליתי את עצמי לחיים אחרים, טובים יותר, כביכול, שקיפלו בתוכם אובדן של הרבה ממה שכנראה רציתי באמת. הרי מגיל צעיר מאוד, עוד לפני ששחיתי ליותר מדי כיוונים, נלכדתי ברשת העיתונות.
בזמן שחבריי, שלא זכו להתקבל לקלינית, התכווצו מקנאה, אני נאכלתי בתמיסת מועקה. בחופשת הסמסטר התחלתי להתכונן לבחינות. הראשונה הייתה בפסיכותרפיה. אני קוראת את החומר, מארגנת ומעבדת אותו, ומדי פעם מחשבתי נודדת: 'אני פסיכותרפיסטית. אלוהים, מה גזרתי על עצמי'. לא הצלחתי להבין למה אני לא מצליחה לשמוח. עשיתי כל מה שיכולתי, שידלתי את עצמי להאמין שאני עושה נכון. אבל החיים הפכו אנכיים, ימים ארוכים ותלולים, טיפוס מנוכר במעלה ההר.
ישבתי בשירות הפסיכולוגי כמתמחה לצד הפסיכולוגית החינוכית. היא ייעצה למטופלת האלגנטית, אמא לתאומות שחוות הזנחה רגשית. והמחשבות הולמות: זה לא בשבילי, לא העולם שלי, קטן לי פה.
חמישה חודשים עברו והדכדוך בעינו. לא אהבתי את עצמי ככה, גם לא איך שנראיתי. הלו, אני רוצה את עצמי חזרה. הבנתי עד כמה קודם הייתי באלמנט. בראש מערכת נמרצת, מלאת שמחת חיים, מתייצבת כל בוקר במשרדי המגניב בבניין מעוצב, הולכת להתאמן במכון כושר אחרי. כבר לקחתי ביס מהתפוח, טעמתי מעץ הדעת. ועכשיו כל מה שיכולתי להרגיש זה את טעמו המר-חריף של חוסר הדיוק. זה היה ציר רופף של החיים, והשלב שבו לקחתי את העתיד שלי לשיחת יחסינו לאן. הרגשתי מרוקנת אנרגטית. והיו בחילות, חולשה, כאבי ראש וסחרחורות. לקח לי זמן להבין מה קורה, ועזר גם המקלון שקיבל שני פסים פתאום. רק אז ידעתי.
4. הדלת נפתחה דיה כדי שאוכל לבעוט אותה לרווחה. ביצעתי פניית פרסה בחריקת צמיגים. חזרתי מהקליניקה באוניברסיטה והייתי עצובה להיפרד מהמטופל שהיה לי, זה שנמאס לו לחיות בגיל 13. עכשיו זה כבר היה מאחוריי. הבנתי שלא הייתי צריכה להתעלם מהאותות הרגשיים. זו הייתה חתיכת ויתור על חיים מקצועיים משמעותיים מאוד שיכלו להיות לי. אילולא חיכו לי מעבר לפינה חיים מדויקים יותר.
5. תקציר הפרקים הקודמים: חזרתי לעיתונות, לג'וב הקודם שלי. ארגז הכלים המקצועי מהעולם הפסיכולוגי היה שימושי מאוד. לאט לאט התפיידה המועקה. תמונת חיי שהעכירה, שבה והצטללה. חזרו הנמרצות והחשק, לפיתת החנק בצוואר שוחררה. הבנתי בדרך הקשה איך זה מרגיש כשמשהו לא מדויק לך, למרות שהוא יושב על ערכים שחשובים לך, אבל מוחץ ערכים אחרים, שעוד יותר חשובים לך. רק שצריך לזהות מה הם.
לעבוד לא מדויק זה כמו למלכד לעצמך את המכונית, להתיישב בתוכה ולהתניע, ואז להתפלא שקרה פיצוץ.