בנימין נתניהו בקלפי עם אשתו שרה, בחירות 2020 / צילום: הליכוד
בפרוץ הבחירות השלישיות, כשמהסקרים ניבט התיקו בלי יכולת לאף גוש להרכיב ממשלת רוב, וממשלת אחדות תחת ראש ממשלה הנאשם בשוחד לא אפשרית, נדמה שהפתרון המסתמן הוא: החלפת השיטה. ואכן, יותר ויותר פוליטיקאים ינסו לשכנע אותנו שהבעיה היא בשיטה - האמבטיה קטנה על התינוק הדמוקרטי השמנמן שלנו, ולכן צריך להחליף אותה, לא את המים המלוכלכים.
עד כה הטחות האשם בבחירות שלישיות היו פרסונליות: בנימין נתניהו, שהקדים את הבחירות ולא איפשר להקים ממשלת אחדות בתקווה שיזכה ברוב של 61 ויוכל להעביר את חוק החסינות ופסקת ההתגברות, או החוק הצרפתי. או אביגדור ליברמן - שקפץ מציר אידאולוגי בטחוני-ימני אל ציר דת/מדינה שמאלני.
אחרי הבחירות, כשלא תהיה הכרעה ינסו לייצר שינוי השיטה. רוב הממליצים חושבים על המודל האמריקאי של בחירות ישירות לראש המדינה המרכיב ממשלה שאינה זקוקה לאמון הכנסת. הסיבה: הכניסה לעידן של פוסט-נתניהו.
מדוע יגבר הלחץ לשינוי השיטה? מכיוון שלמועמדים שרואים עצמם כמנהיגים לגיטימיים של הימין, כמעט ואין סיכוי לעמוד בראש המפלגה הגדולה בגוש. בנט, שקד, ליברמן וסער - כולם בטוחים שהם ראויים להנהיג את המדינה ואולם סיכויים להתייצב בראש המפלגה הגדולה אפסיים. לכן הפתרון יהיה: בחירות ישירות לראש הממשלה. גם במחנה שכנגד, לפיד ואשכנזי סוברים שבבחירות ישירות יחליפו את בני גנץ כראש המחנה. בבחירות ישירות התחרות היא ישירות על ליבו של העם - בלי מפלגה ובלי מדיניות. הכל אישי.
בחירות ישירות הן אסון לתרבות הפוליטית של המדינה. הן נוסו בשנות התשעים - כדי לאפשר משילות לראש הממשלה - ויצרו את האפקט ההפוך, פיצול הרסני של המערכת המפלגתית לתתי-מפלגות וריסוק שתי המפלגות הגדולות.
אחרי כמעט עשור וחצי של שלטון נתניהו ברור: בחירות ישירות לראש הממשלה יגרמו לעוד פרסוניפיקציה, למחיקת האידאולוגיות והמדיניות. תפיסת ה'משילות' של שלטון נתניהו שחקה את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, חיזקה את הממשלה נגד הכנסת, המפלגות, המערכת המשפטית, שירות המדינה והתקשורת הציבורית. בחירות ישירות ירכזו עוצמה אדירה בידי אדם אחד. הכוח משחית, כמו שראינו מנתניהו וארבעת בכירי ממשלו שנתונים בחקירות על שוחד ומרמה. תרבות הנאמנות האישית קעקעה את הנאמנות לאידאולוגיה ולדרך - כל מי שהתייצב נגד נתניהו גם אם הוא איש ימין מובהק, הוקע כ'שמאלני' וכ'אויב העם': מהנשיא ריבלין ועד לבנת, בגין, מרידור, ליברמן וסער. רק נאמנות אישית מובילה את מפלגת השלטון- וזה יתחזק בבחירות ישירות.
לעומת זאת, השינויים ההדרגתיים בשיטת הבחירות - העלאה מתונה באחוז החסימה, ומתן משקל למפלגה הגדולה ביותר - גרמו לשלושה תהליכים משמעותיים: הורדה דרסטית של אחוז הקולות המבוזבזים, הורדת מספר המפלגות בכנסת וחיזוק המפלגה הגדולה. בתקופה בה יש הסתה נגד רשויות הדמוקרטיה, אסור לשחק עם כללי המשחק שיקטינו האמון בדמוקרטיה עצמה. צריך להתמיד בשינויים המחזקים את הדמוקרטיה הישראלית שבנוייה על שתי מפלגות אידאולוגיות מימין ומשמאל וייצוג לקבוצות ומגזרים. כך, יש להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוזים, כדי להשאיר מפלגות קיצון בחוץ, וליצור אפקט ממתן על מפלגות קיצוניות החוברות לגוש טכני - כמו בל"ד במשותפת והאיחוד הלאומי בימינה.
צריך גם לחזק את המעמד של המפלגה הגדולה בהרכבת הקואליציה על ידי הטלת הרכבת הממשלה על ראש המפלגה הגדולה. כדי להיות 'ממליך המלכים' במערכת של שמונה מפלגות בלי הכרעה ברורה בין הגושים, יש להיות יותר מתון - להיות מפלגת מרכז. לכן ליברמן וכחול לבן קורצים למרכז. בעידן שאחרי נתניהו, ייתכן שגם החרדים יחזרו להיות מפלגות ציר מתונות ולא יתבצרו בימין העמוק. הכוח של המרכז הוא כוח ממתן, הרואה בפוליטיקה כזירה של פשרות, כאמנות האפשר.
ההקצנה האידאולוגית בעידן נתניהו - הימין מסתגר בקוטב הדתי-לאומי והמרכז-שמאל בישראליות החילונית - יאפשרו לצאת מהדיכוטומיה בה הימין נתפס כלאומי ולא דמוקרטי והשמאל כדמוקרטי ולא לאומי. רוב הציבור רואים בישראל כדמוקרטיה ליברלית, עם פרהסיה לאומית יהודית אבל עם זכויות אזרח פוליטיות וחברתיות לכל האזרחים. שינוי שיטה לבחירות ישירות ימשיך את ההקצנה והנאמנות האישית; הגדלה הדרגתית של אחוז החסימה תוך שמירת השיטה המפלגתית תאפשר הבראת המערכת הפוליטית, עם שתי מפלגות גדולות בימין ובשמאל, ומספר מפלגות קטנות בקצוות ובמרכז, שיאפשרו קואליציות מתחלפות. הכוח משחית וחילופי שלטון הכרחיים בדמוקרטיה. מה שצריך להחליף זה את המים העכורים שהצטברו משלטון ארוך מדי ולא את האמבטיה, דבר שעלול לגרום לאיבוד העולל הדמוקרטי וליצירת מודל של שלטון יחיד במקום להבריא את הדמוקרטיה הישראלית.
הכותבת היא מרצה בכירה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
*** גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב ב"גלובס"