דעה: ההצבעה בחברה הערבית - שיעור באזרחות, לא בלאומיות

הבחירות האלה שוב הוכיחו מה שידוע לחוקרים כבר זמן רב - זה יותר משני עשורים חותרים האזרחים הערבים בישראל להיות חלק מהמרקם הציבורי, החברתי והפוליטי בארץ • קמפיין השנאה של נתניהו, ממש כמו ב-2015, עבד לא רק על מצביעי ימין, אלא דרבן הפעם גם את הערבים ללכת להצביע

איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת / צילום: גיל אליהו, ג'יני
איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת / צילום: גיל אליהו, ג'יני

ההגעה המרשימה של הערבים לקלפי הייתה תוצאה של שני תהליכי עומק בחברה הערבית: בחירה בהשתלבות אזרחית מצד אחד, ומחאה נגד הצהרות לאומיות של אישי ציבור יהודים מצד שני. תהליכים אלו כללו שני אלמנטים מרכזיים: הדרה ערבית ("ביבי או טיבי"), ואפשרות של חילופי שטחים באזור המשולש.

שיעורי ההצבעה הגבוהים במגזר הערבי, כ-65%, הוכיחו שוב מה שיודעים מי שחוקרים את האוכלוסייה הזו. הערבים בחרו באזרחות ולא בלאומיות. זה יותר משני עשורים חותרים האזרחים הערבים בישראל להיות חלק מן המרקם הציבורי, החברתי והפוליטי בארץ. אומנם לא פעם הם נתקלים בחסמים תרבותיים ופוליטיים, אך בלא מעט פעמים אחרות הם כן מצליחים להשתלב בחברה הכללית.

והייתה עוד סיבה מעניינת לעלייה בשיעורי ההצבעה במגזר הערבי. בשתי מילים קוראים לה "בנימין נתניהו", שמשפיע על ציבור הערבי בשני היבטים שונים זה מזה.

ההיבט ראשון - מתברר, כי קמפיין השנאה, ממש כמו ב-2015 ("הערבים נוהרים לקלפיות"), עובד לא רק על מצביעי ימין. הוא דרבן הפעם את הערבים ללכת להצביע. נוסיף לזה את האיום המדומה של חילופי שטחים באזור המשולש, במסגרת יישום "עסקת המאה", והנה אפקט הבומרנג. "מי שרוצה אותנו מעבר לקו הירוק, יקבל אותנו בכנסת ישראל", חשבו, והצביעו בהתאם האזרחים הערבים.

ההיבט השני של נתניהו הוא - כראש ממשלה העומד בראש הרשות המבצעת. זו חותרת להוציא לפועל שורה ארוכה של מיזמים על מנת לקדם את המגזר זה כבר יותר מעשור. הציבור הערבי והנהגתו מודעים לזה היטב, בעיקר לנוכח התמורות שחלו בתחומים רבים ביישובים הערביים תחת שלטונו של נתניהו. "תוכנית החומש" המסתיימת השנה, בדצמבר 2020, היא ביטוי אחד לכך.

הישג של 14 או 15 מנדטים (את תוצאות האמת נדע יותר מאוחר) של הרשימה המשותפת הוא חסר תקדים מספרית. יש בהישג מרשים זה כדי ללמד על כמה מגמות להמשך, שראוי להביאן בחשבון, עוד לפני שנספרו גם קולות הערבים שהצביעו למפלגות ציוניות.

ראשית, חברי הרשימה המשותפת הפנימו את הלקח מאפריל 2019: לא עוד רשימות מפוצלות, אלא רשימה אחת שמייצגת את המגזר הערבי מול הממשלה. אומנם זו רשימה שבה חברים אנשים עם אידאולוגיות לאומיות ודתיות שונות, אך יש להם תפיסת עולם אזרחית אחת: להיות חלק מהמדינה.

ההליכה לבחירות כגוש אחד הוכיחה את עצמה במיטבה; וכעת הציבור הערבי לא יהסס להעניש את נבחריו, אם הם לא יפעלו לקידום סוגיות אזרחיות בכנסת ה-23, בדיוק כפי שעשו בכנסת ה-20.

שנית, טוב יעשו ראשי הרשימה המשותפת אם ישלבו בהתבטאויותיהם העתידיות מסרים של שיתוף-פעולה וחיבור לישראליות, במקום להשתלח בממשלה נבחרת בבחירות דמוקרטיות. הידברות בין הממסד להנהגה הערבית הן בכנסת והן במישור המוניציפלי, כבר הוכחה בעבר כמסגרת יעילה לקידום אוכלוסייה זו.

ושלישית, אם ראש הממשלה מדבר על "שעת פיוס", הרי שכוחה של שעה זו יפה גם כלפי המיעוט הערבי. המסר שהעבירו הבוחרים הערבים בקלפי הוא מסר של רצון בשיתוף-פעולה. ולכן, טוב יעשה הממסד הישראלי אם יפעל להורדת מפלסי השנאה והעוינות שמאפיינים את השיח הפרלמנטרי והציבורי.

עדיף לממשל לחפש נתיבים לקדם יחד נושאים אזרחיים, הרלוונטיים לחייהם של יהודים ושל ערבים (ומיעוטים אחרים) כאחד. קמפיינים של שנאה הם אולי מתכון יעיל בתקופת בחירות, אך כאשר הקמפיין חולף והשנאה נשארת, זהו מרשם בטוח להעמקת שסעים, לעוינות, הדרה ולניכור. ואלה עשויים להיות מתורגמים לתסיסות ולמחאות לא רצויות. 

הכותב הוא מומחה לערביי ישראל ומרצה במחלקה ללימודי מזרח-תיכון באוניברסיטת אריאל