דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. אנשים אומרים שחזרנו לאותה נקודה שבה היינו לפני שנה. כדי לנסות ולהסביר עד כמה הם טועים, אספר על הרצועה במכונת הכביסה שלי: רצועה אלסטית מחורצת מדגם 1196PJE. המספרים מספרים את אורכה במילימטרים והאותיות מעידות על מידת האלסטיות שלה, שהייתה קרובה מאוד לאפס. היא יוצרה במפעל הצ’ינסון שבמינסוטה, מחירה שבעים שקלים ואת עיקר חלקו הראשון של יום הבחירות ביליתי בלהחליף אותה. הבעיה הייתה שהרצועה הייתה פשוט קצרה מדי בשביל להיכרך סביב המנוע ולהקיף את הגלגל שמסובב את התוף, והמשימה הפשוטה יחסית, שאמורה הייתה לחזק את ביטחוני העצמי ולבצר את מעמדי במשפחה, התבררה כבלתי אפשרית והידרדרה לסצנת אצבעות מדממות והטחת קללות במכשירים דוממים אל מול פניהם הנדהמות של בני. הוא לא ידע שהשפה העברית יכולה להגיע לרמות כה נמוכות של אנושיות ולהיות אכזרית כל-כך: הלוואי שלאמא שלך תהיה בריחת שתן בלוויה שלך! צרחתי אל עבר פועל ייצור אלמוני ממינסוטה. מיד התנצלתי וצחצחתי שיניים עם מרכך כביסה. בחיי שאין לי מושג מאיפה הפה שלי מוציא את הדברים האלה.
שמע, התקשרתי למוכר שמכר לי את הרצועה, היא לא מתאימה. כולם אומרים את זה, ענה המוכר, היא מתאימה, צריך בכוח. עשיתי הכי בכוח אחי, ניסיתי להישאר רגוע, אבל היא פשוט קצרה מדי.
תראה מה תעשה, אמר המוכר, תעשה שוב עם הכי כוח שיש לך, ואז תוסיף עוד יותר כוח. עשיתי מה שהוא אמר לי והצלחתי לתקוע בעצמי מברג. שמע, חזרתי למוכר, רגוע קצת פחות, אין סיכוי. הרצועה קצרה מדי! כולם אומרים את זה, אמר המוכר ושאל אם עשיתי הכי בכוח. בטח, עניתי. ואז הוספת עוד יותר כוח? חקר. ועוד איך, הבטחתי.
טוב, אמר המוכר, אז עכשיו תעשה עם עוד יותר כוח. ארבע פציעות אחר כך כבר כמעט התייאשתי, ואז מצאתי איזה אמריקאי ביוטיוב שתיאר מילה במילה את הדיאלוגים שלי עם המוכר רק מהצד של המוכר והציע טריק פשוט וחכם הכולל את כל הכוח שיש לך, ואז עוד כוח, ואז יותר כוח, ואז אזיקון. האזיקון הוסיף את הגרוש ללירה והרצועה הוחלפה.
הנמשל ממש סוחט את עצמו מול עינינו. מכונת הכביסה חזרה לכבס בדיוק כמו שכיבסה יומיים לפני כן. אבל האם חזרתי לאותה נקודה? בהחלט לא. הניסיונות השאירו צלקות והצלקות השאירו תובנות. נקודת הסיום הפכה לנקודת הפתיחה של הפעם הבאה. אי אפשר לחזור לאותו מקום, או - כמו שאמר הצ’ינסונוס מינסוטוס, בן דוד של הרקליטוס: אי אפשר להחליף את אותה רצועה פעמיים.
ב. אז לא חזרנו לאותה נקודה. בשביעי בפברואר, לפני פחות מחודש, כתבתי פה: "צריך לכבד את הפלונטר. זה שלא הגענו להכרעה פעמיים רצופות ואולי לא נגיע גם בשלישית זה דבר טוב, לא דבר רע... נכון שהמדינה תקועה בין ממשלות מעבר ותקציבים שלא עוברים, אבל עם כל הכבוד - יש לי תחושה שתהליך ההשתנות וההצטופפות וחילופי המשמרות שאנחנו נמצאים בו חשוב ומעניין לא פחות... אנחנו צריכים להתגאות בזה שאנחנו לא יודעים להחליט בנקודה הזו בזמן מה הכיוון שהמדינה צריכה ללכת אליו. לא תמיד צריך לדעת הכול. אנחנו צריכים להתגאות בקיר שנתקענו בו. זה קיר שבנינו בעצמנו. ואם הצלחנו לבנות קיר, אני בטוח שנצליח גם לפתוח דלת. או ללכת מסביב. או לקפוץ מעל. או לחפור מתחת. יש הרבה דברים שאפשר לעשות כשעומדים מול קיר, חלקם לוקחים זמן. אז אם לא בבחירות האלה, אולי בבחירות הבאות, ואם לא בהן אז באלה שאחריהן, מה בוער לכם? אתם צריכים להיות איפשהו? קצת סבלנות" כשאני קורא את זה שוב, נראה לי שלא טעיתי בהרבה. התהליך ממשיך. אנחנו שוב באותו הפלונטר פחות או יותר, אבל לא ממש באותה הנקודה. בדיוק כמוני והרצועה והאזיקון, כי המדינה זה אני.
אחד מאותם תהליכי השתנות שכתבתי עליהם היה מצער עבורי: ההתכווצות הכואבת של השמאל שאני נמנה עמו. ללא ספק, המפסיד הבולט של הבחירות האלה. מאז הבחירות באפריל 2019 הצליח השמאל, בסדרה של מהלכים מהירים, חלקם תמוהים וחלקם כבר נשכח (אבי גבאי עמד בראש מפלגת העבודה לפני שנה, לקח לי רגע להיזכר מי זה), להתפלג, להתאחד, להחליף ראשים, להמר על סוסים לא נכונים, לאבד כחמישה מנדטים, או כ-157 אלף קולות, ולהתכווץ עד כדי שבעה מושבים. רבים הלכו למרכז, חלק קטן יותר הלך למשותפת. אני נשארתי גם בבחירות האלה, אבל עד מתי? לא יודע. האם יש בכלל תקומה לאירוע ההולך ונעלם הזה של השמאל? נצטרך לחכות לבחירות שלא יהיו סביב נתניהו בלבד כדי לגלות.
ואולי זה בסדר וככה זה, כי דברים צריכים למות בסוף, לא? גם מפלגות. לשמאלנים קורה קצת מה שקורה לסרוגים. פוליטית, הם הולכים ונמהלים בגופים גדולים מהם תוך כדי שהם מתנהגים כתמונת מראה נואשת: מתפצלים, מתאחדים, מחליפים שמות ומנהיגים, אבל בסוף שום דבר לא עוזר. גם רצועה אלסטית מחורצת של מכונת כביסה לא מחזיקה לנצח. דברים נשחקים, דברים נקרעים. אם יש לך אזיקון אולי תחזיק עוד כמה סיבובים, אבל כולם רואים לאן זה הולך.
מבחינתי האישית, יש בזה משהו נוגה: אלה שני המגזרים שאני שייך אליהם. עצוב לי לראות אותם נעלמים, אבל מצד שני יש בזה משהו נעים; טוב לצאת מתיבת התהודה הסגורה. כשהייתי ילד סרוג האמנתי שאנחנו הכי טובים, כשמאלני חשבתי שאנחנו הכי חכמים. והנה, לא הכי טובים ולא הכי חכמים. נטמעים בהמון, בקטע טוב. וזה גם גורלה הבלתי נמנע של ישראל ביתנו, ייקח כמה שייקח.
ג. אז המפלגות הקטנות התכווצו קצת יותר, ונתניהו ניצח את גנץ בצורה ברורה הרבה יותר, זה נכון. אנחנו בנקודה אחרת, אבל באותו הפלונטר, ואת הפלונטר, כמו שאמרתי, צריך לכבד - בטח אחרי שלוש פעמים רצופות ואולי רביעית. שמעתי את הנאומים של נתניהו ושל גנץ, אני בוחר להאמין דווקא למסרים המפויסים של השניים.
קמפיינים הם תמיד מטונפים, אבל בין לבין, הגיע הזמן לקצת נדיבות של מנצחים - ומצדי ימשיך לראות כל צד את עצמו כמנצח - ובעיקר לקצת רַחֲבוּת הלֵב. ינהגו המנהיגים כמו הציבור. רְאו אותנו, את הישראליות ואת הישראלים, איך התנהגנו כל-כך מעבר למצופה. אלינו אי אפשר לבוא בטענות. גם בפעם השלישית לא התייאשנו ובאנו להצביע - ובאחוזים גבוהים עוד יותר מהסיבובים הקודמים. לא זייפנו יותר מדי ולא נהגנו באלימות. היה יום כל-כך יפה, היינו יכולים לעשות הכול - הכול! - ובכל זאת באנו שוב, ושוב, ואז שוב, ואם צריך נבוא עוד פעם. אנחנו מכבדים את הפלונטר, אנחנו מבינים שצריך לנסות שוב, ושוב, ואז שוב. גם אם מדמם, גם אם צורחים ומקללים, וגם אם צריך לחפש ביוטיוב טיפים. מגיע לנו שנבחרי הציבור יתייחסו לתפקידם וינהגו בנו באותה רצינות ואחריות שאנחנו מתייחסים לתפקידנו.
הרהור: כילד סרוג האמנתי שאנחנו הכי טובים וכשמאלני חשבתי שאנחנו הכי חכמים. והנה, לא הכי טובים ולא הכי חכמים.