"הברברי" / צילום: איל יצהר
לפעמים, חלומות מתגשמים.
החלומות הכי יפים הם אלה שלא ידעת שיש לך בכלל. למשל, שהברברי ייפתח שוב.
הברברי הוא - למי שלא יודע, או לא זכה כי לא הספיק - המקום של סלים ז"ל ובנו דני.
"מקום" הוא אומנם מילה קצת גדולה לספק קיוסק - ספק בונקר מבטון, שניהלו סלים ודני במשך שנות דור, החל מ-1955 ברחוב שישים, זה שאחר כך הפך לרחוב קדם בלב שכונת עג’מי מעל הים של יפו.
שמו הרשמי של המקום לא היה אומנם הברברי. בעצם, בכלל לא היה לו שם. חלק קראו לו סלים, חלק סלים ודני, וחלק לא קראו לו, פשוט באו. הרוב הגדול, ביניהם גם חובבי בשר מושבעים, בכלל לא ידעו על קיומו.
זה לא ממש מפתיע. כי אף על פי שהיה קיים שנים כה רבות, יותר מרוב בתי האוכל בישראל, איש מעולם לא טרח לדבר עליו יותר מדי. בטח לא סלים ודני. גם הלקוחות העדיפו לשתוק, שלא יקלקלו להם את הכוך הקטן עם הגינה הצנועה והיפה הצמודה אליו.
היית בא בשקט, מחנה את האוטו במגרש החול הצמוד, נעמד ליד הדלפק הפונה לרחוב, ומבקש מה שרצית.
לא היו הרבה אפשרויות. פרגית, קבב, לב ומעל הכול מרגז. ואדום*. אוי האדום. הגביע הקדוש של חובבי הבשר. עוד מהימים של לפני נתח הקצבים (זה אותו דבר).
הרבה פעמים "מזייפים" אותו עם משהו אחר. פשוט אין מספיק. האדום של דני וסלים היה הטוב מכולם.
מה שלא בחרת לשים בפיתה, לווה תמיד בתוספות הפשוטות ביותר: סלט ירקות פשוט, טחינה, עמבה ומעל הכול - עגבנייה, בצל ופלפל ירוק חריף שרופים על המנגל הקטן עם המאוורר הצמוד.
הייתי בא, עומד עם עוד כמה גברים - תמיד רק גברים - על המדרכה הצרה או בחצר. מזמין, מקבל, משלם ומתכופף.
מתכופף קדימה כמובן כדי שהטחינה לא תטפטף על המכנסיים ועל הנעליים. לא שזה עזר.
בכלל, מה הטעם לאכול פיתה עם בשר, או פלאפל, או שווארמה, אם אין לך אחר כך את הכתם. אין כתם, כאילו לא אכלת. ובטח שלא נהנית.
את השם "הברברי" המציא לדעתי הלקוח הכי נאמן של המקום, הלוא הוא שאול אברון המנוח, שניצל כל הזדמנות כדי לחמוק לשם. שי מבוננזה ורנדוו אחריה אומר שלא שאול המציא את השם, אבל מה זה משנה. אני למשל הייתי בטוח שאסור לקרוא למקום "הברברי" ליד דני, שלא ייעלב.
טעיתי. עובדה, למקום החדש בתחנת הדלק בראשון קוראים "הברברי". וכן, זה אותו ברברי. דני העביר את הלפיד לבן ששון, החתן שלו.
לפעמים, לא רק חלומות מתגשמים, אלא גם סיוטים. למשל, שהברברי ייפתח שוב, אבל בתחנת דלק בראשון לציון. מי רוצה דבר כזה? אף אחד. וכולם.
אף אחד - כי הרי אין סיכוי שזה יצליח, כלומר ישחזר את הטעם, וכולם - אחרי שיטעמו. כי מדובר בפיתת הבשר הכי טובה בארץ. כן, גם בעידן של מאות כאלו. ולא שכחתי את ג’סמינו וכרמל וזלמניקו, ואני חושב שכולם יקבלו את הקביעה הזו בהכנעה.
הזמנתי פיתה עם מרגז ואדום. אלא מה. ביקשתי שכל התוספות יהיו בצד. לא הייתי צריך לבקש.
הגיע מגש מתכת עגול קטן עם סלט, טחינה וכמובן עגבנייה, בצל ופלפל ירוק חריף שרופים על האש. בפיתה עצמה (נפלאה ברכותה) שמו רק בשר, טחינה ועמבה.
בהתחלה עוד הקפדתי להוסיף להם בכל ביס מהשילוש הקדוש של השרופים. אחר כך הפסקתי. לא היה צורך. הבשר היה הכי טעים בעולם. לרגע נדמה היה לי שהוא יותר טוב מזה שהיה ביפו עד לפני שנה וחצי. לא יודע. דמעות האושר קצת טשטשו אותי. בשארית כוחותיי הזמנתי גם לב עגל. אני לא זוכר שהיה כזה ביפו. הוא היה קצת פחות טוב. לא כי הוא לא היה מעולה, אלא כי אי אפשר להתחרות בשלמות של המרגז והאדום.
הכול היה עשוי פרפקט, מדיום כמו שביקשתי (דני לא תמיד שאל ולא תמיד הקפיד לבצע מה שביקשת גם כששאל. עניין של מצב רוח, לא של מקצוענות, ואני מת על טבחים עם מצב רוח, בתנאי שיש להם אישיות, כמו לדני).
שתיתי קרלסברג מבקבוק בלי כוס, התלכלכתי כהוגן, גמרתי דיספנסר שלם של מפיות, הסרחתי מעמבה שעות אחר כך. הייתי בגן עדן, וחזרתי כדי לספר.
חזרתו של הברברי, גם אם רק לראשון לציון בינתיים (דני מקווה לפתוח שוב את המקום ביפו), היא אירוע קולינרי בסדר גודל קוסמי. אשכרה. יש מצב שעם מספיק עמבה וחריף (אם רוצים, אבל לא מוכרחים עם בשר כזה) עוד ננצח את הקורונה.
לפעמים, חלומות שלא העזת לחלום, מתגשמים.
השורה התחתונה:
מצוין ושווה כל שקל
יקר אבל שווה
ככה וככה
אולי לא
הברברי - פרטים: שדרות יוסף לישנסקי 6, ראשון לציון, בתחנת הדלק "דלק". 03-5185769 א’-ה’ - 22:00-11:00. כשר.
מחירים: פיתה עם מרגז ואדום - 35 שקל, חצי פיתה עם לב - 30, בקבוק קרלסברג - 15 שקל.
כדאי להכיר
אדום. השיפוד המכונה "אדום" אינו סתם בשר בקר לא מזוהה. "ספאק" אצל הטריפוליטאים, "רוטפלייש" בלשון אשכנז ונתח קצבים בפי היאפים הם חלק פנימי, בעצם שניים. הדק יותר מכונה סקירט באנגלית, אנטרנייה בארגנטינה, ותומך בסרעפת, והעבה - אונגלה בצרפתית או האנגר סטייק באנגלית, הוא המשכו. אחד הנתחים הכי טובים על האש או במחבת.