ג'ירפה / צילום באדיבות בתי קולנוע לב - Liana Mukhamedzyanova
בביקורות קולנוע, בעיקר בעיתונות המודפסת שבהן מספר המילים מוגבל, ישנו איזשהו צורך להגיע לשורה התחתונה - האם הסרט מומלץ או לא, עובד או לא, מעניין או משעמם, מצדיק יציאה מהבית או שכבר עדיף לחפש משהו אחר. עם זאת, לרוב התשובות קצת יותר מורכבות. לכל סרט נקודות חוזק או חולשה משלו, מה גם שצריך לקחת בחשבון את סוג הקהל שאליו הוא פונה והאם הוא שואף להיות בידור בלבד, או שמא בוחן גבולות אמנותיים. המקרה של הסרט החדש "ג'ירפה", שמגיע אלינו לאחר סיבוב ניצחון בפסטיבל קאן וייצוג רוסיה בטקס האוסקר (הוא הגיע די קרוב למועמדות), מסובך אפילו יותר.
מצד אחד, עצם הפצתו של הסרט הזה בבתי הקולנוע בישראל הוא בפני עצמו חדשות מצוינות. מדובר בעשייה קולנועית מהמעלה הראשונה, יצירה שאיננה מתפשרת ומביאה חוויה מטלטלת לחלוטין, נשענת על הופעות משחק פנומנליות, צילום עוצר נשימה ועיצוב אמנותי שמצדיק מדי פעם את הקפאתו של המסך רק כדי לשאוף פנימה את כל הפרטים (נסו תוך כדי צפייה להתרכז בצבעים האדומים והירוקים, ולפענח דרכם את התהליך של הדמויות). מאידך, "ג'ירפה" הוא מסוג הסרטים שמכבידים על הנשמה, מציגים מראות קשים והתנהלות אנושית קשה עוד יותר, ולעיתים אפילו מרגיש - אם להיות ציניים לרגע - כאילו כל מטרתו היא לשבור את רוחו של הצופה.
"ג'ירפה" הוא מין חשבון נפש לאומי קולנועי, מהסוג שמאפיין את סרטי רוסיה המהוללים של השנים האחרונות, במיוחד מאת המאסטר אנדריי זוויאגינציב ("לווייתן", "אהבה חסרה"). הבמאי קנטמיר בלגוב, שעצם היותו בן 28 בלבד זו עובדה מדהימה, מחזיר אותנו אל רוסיה המתאוששת ממאורעות מלחמת העולם השנייה, שם, על אף הניצחון על הגרמנים, החלק הקשה של האזרחים רק החל והם מתמודדים עם צלקות הקרבות, העוני והכאוס שנותרו.
הסרט מתמקד בשתי נשים צעירות, אייה (ויקטוריה מירושניצ’נקו) שגובהה העניק לה את הכינוי "ג'ירפה", העובדת בבית החולים המקומי ועדיין סובלת מהלם קרב המתבטא ברגעי קיפאון פיזי; וחברתה מאשה (ואסיליסה פרליג’ינה) שאיבדה את כל שהיה לה במלחמה ושאיפתה היחידה היא להביא ילד נוסף לעולם, למלא את החלל שנפער בבטנה ובחייה. דרך עיניהן אנחנו חווים לא רק את הקושי הפיזי, אלא גם את זה המנטלי של ההתנהלות הסובייטית הקשוחה וחסרת הרחמים. לעיתים זה מרגיש כמו הגרסה האופראית של "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" הרומני, ולעיתים אפילו מזכיר את כתביו של יורם קניוק, במיוחד "תש"ח" ו"חימו מלך ירושלים" - אף אחד מאלו לא בדיוק קומדיה רומנטית.
העולם הקולנועי שברא בלגוב הצעיר מעיד על כך שהוא עומד להיות אחד הבמאים המעניינים, ואולי החשובים, של השנים הבאות. ובאמת, בכל אספקט קולנועי מדובר ביצירה מפעימה, אך גם אכזרית ומכבידה.
דירוג: 3.5