יוני ג'ירף / צילום עטיפת האלבום
אל תאמינו לבדיה המרהיבה, שהאלבום "יוני ג'ירף" של יוני רכטר הוא "יצירה לילדים" בהכרח. נכון שהשם מטעה, ושהתכנים מתעתעים, אבל הקִטלוג שלו כאלבום ילדים בלבד (אגב, יותר פעוטות וגילאי גן מאשר ילדי בית ספר יסודי) מחמיץ את קהל היעד האמיתי של היצירה: אוהבי מוזיקה טובה. נקודה. ובעצם, גם אוהבי השפה העברית.
אז גם אם עברתם את גיל הגן, וגם אם הברות "גע-גע-גע" ו"נו-נו-נו" פחות מרגשות אתכם. גם אם אתם הורים לילדים ש"הכבש ה-16" (שקופצים כאן להופעת אורח בשיר פנינה בשם "פנינה") מתנגן אצלכם דור אחרי דור, ונרגשים להתחדש עם מוזיקה כזו לילדיכם, אז דעו: "יוני ג'ירף" הוא לא רק בשבילם, אלא גם מתנה בשבילכם.
אין בו בכלל היררכיה גילאית, רק צלילים מושלמים וקולות נהדרים ומילים צלולות. וצבעים, טעמים ורעיונות. וכיף - ופשטות. חגיגה צנועה אך מושקעת, שלא צועקת את עצמה, מושרת בחינניות על-ידי רכטר וחבורתו - שותפיו להרכב שלו שאיתם הוא מופיע יותר מעשור: שתי יעל - צבי ונחשון, ואיתי פרל אחד. ביחד הם מכוננים טריטוריה תמה ובסיסית, עתירת בעלי חיים (נמלה, ג'ירפה, שועל, דוכיפת ועוד הרבה, בעיקר של ע. הלל), נטולת טלפונים, אינטרנט ורשתות חברתיות, ושואפת להתכנסות פנימה - אל הבית, המשפחה והנפש.
את המוזיקליות, היצירתיות וההומור, הילדים יעריכו. גם את חוסר ההתיילדות, ואולי את העובדה שמתייחסים אליהם ברצינות ומפגישים אותם גם עם הצדדים הפחות מלבבים והיותר קודרים של הילדות. למשל, השיר "בחלון אני עומד" מאת נירה הראל, שמושר מנקודת מבט של ילד מפוחד ששומר על אחיו הקטן כשהוריו יצאו לבלות, ומעורר (כמבוגרים) את הרצון לצעוק: "למען השם, קחו בייביסיטר" (שלא לדבר על פנייה לרווחה).
את המורכבות המוזיקלית - המבוגרים יעריכו, מוגשת בחתימת ההיכר היוני-רכטרית, שילוב של קלאסיות-גאז'ית ועוד משהו חמקמק אך מזוהה תמיד. הם יזדהו עם "גלגל חוזר" הפיוטי שכתבה יולי שביט: "המבוגרים מסתכלים בתמונות של פעם / ומנסים להגיע אל כדור הבדולח / המבוגרים רצים בגשם / לתפוס זיכרונות שנעלמו / בשדות דמיון רחוקים". ההורים שבהם יתכווצו מרגשי אשם בשיר "הלו הלו" (נירה הראל) על ילדה חולה שצריכה אותם, והאימהות יכירו תודה לשיר האהבה עבורן "את אמא שלי", שכתבה יעל נחשון החברה בהרכב, שבו הילדים יתמוגגו מהיפוך התפקידים ("משנה לשנה את ילדה קטנה").
יש באלבום אוצרות שממתינים לגילוי, צריך רק להקשיב. למשל ל"שיר לטף" החותם את האלבום במחרוזת של קלאסיקות פעוטות מוכרות כמו "יונתן הקטן" ו"עוגה עוגה", אבל יש בו חידוש - מנגינות אחרות שיצר עבורן רכטר. וכך נפתחת ההזדמנות לחוות מחדש את השירים, כמו נתקלים בהם לראשונה - הזרה מושלמת כמו כל יצירת אמנות טובה. ובזכותה, המבוגרים הופכים לרגע לילדים. מתנה שמעניק להם יוני (רכטר) הג'ירף - על שם קומתו הגבוהה, ולא רק הפיזית אלא גם כיוצר.
דירוג: 5