אביגדור ליברמן/ צילום: יוסי זמיר
הזירה הפוליטית במבוכה רבתית. ימים מספר אחרי הבחירות ואין מי שיודע כיצד מחלצים תוצאה מן הפלונטר הפוליטי המתמשך. הציבור הישראלי הפתיע והגיע להצביע בהמוניו, בשיעור הצבעה גבוה במיוחד, 71.3% הדומה רק לשיעור ההצבעה של 2015, אך מבין הגבוהים מאז 1999.
מי שחשב שהציבור הישראלי יפהק, ישתעמם, יסתייג ויביע מחאה באמצעות הימנעות - הופתע. אך למרות היענות הציבור, אין מזור. המדינה חצויה כאשר רוב אזרחיה רוצים לראות את בנימין נתניהו מחוץ ללשכת ראש הממשלה. מחד ומנגד, בקרב הציבור שמאמין בו אישית, גוש הימין, נתניהו ביצר וחיזק את מעמדו. הוא לקח מנדט וחצי מהציונות הדתית, מנדט נוסף משאריות מפלגתו של משה כחלון, עוד כמה פליטי מפלגת גשר וגם מנדט מישראל ביתנו. אי אפשר היה שלא להבין את תרועות הניצחון שלו ביום שלישי לפנות בוקר, כאשר הרגיש אישית שניצל מציפורניהם של הפרקליטים והשופטים.
באותה ההזדמנות נתניהו סיפק מס שפתיים שגרת. "אהיה רה"מ של כולם" אמר בנאום הניצחון, על הניצחון שלא היה. למחרת מיהר להבהיר, שאין לו כוונה להיות של "כולם", אלא רק ראש ממשלה של אזרחים יהודים. את האחרים, הערבים, הוא זרק אל מחוץ למשחק.
הסיכול הממוקד של פרץ
מפלגת העבודה-גשר-מרצ חטפה הפעם מכה קשה. האיחוד בין המפלגות לא הביא תוצאה מרשימה. מפלגת העבודה המקורית הכניסה שלושה ח"כים מטעמה בלבד: עמיר פרץ, איציק שמולי ומרב מיכאלי. מרצ נותרה על שלושה: ניצן הורביץ, תמר זנדברג ויאיר גולן. חברת כנסת נוספת, אורלי לוי-אבקסיס היא בלתי משויכת, עצמאית לגורלה, עם יחידת מימון מפלגות נפרדת וללא מוסדת מפלגתיים שיורה לה מה לעשות.
הכרזתו של פרץ, ביום שישי לפני הבחירות שיש בידיו סיכום עם יו"ר כחול לבן ח"כ בני גנץ על השבעת ממשלת גנץ-פרץ, "עם ישראל ביתנו והרשימה המשותפת שיתמכו מבחוץ" נתפסה כסיכול ממוקד לגנץ. הליכוד מיהר למנף הצהרה זו, ולמרות הכחשה של גנץ שאין סיכום שכזה, מדובר היה בפגיעה אנושה בקמפיין. אם היו עוד מתלבטים בימין-הרך, תומכי כחלון וגשר לשעבר, ההכרזה הזו של פרץ, הטיסה אותם לימין.
מדוע עשה זאת פרץ? ההסברים מתחלקים לשניים: לפי הסבר אחד, פרץ חש צורך לנקום על קמפיין שתיית הקולות של כחול לבן בשבוע האחרון. הוא הרגיש שגנץ ושאר חברי הקוקפיט יורדים לתוך מאגר הקולות הפוטנציאלי של העבודה-גשר-מרצ וכיוון את האש בחזרה. ההסבר שני ( בעיני החתומה הוא סביר יותר), פרץ ניסה ללקט קולות של הציבור הערבי. כאשר הסקרים הראו שיש צמיחה גדולה בשיעורי ההצבעה אצלם, פרץ חישב את המסלול הבא: אם הערבים יגיעו ביום שני בהמוניהם לקלפיות, מדוע לא אמשוך אותם גם אליי. במקביל הצהיר פרץ שהוא ימנה את פרופ' עליאן אלנקרנאווי לשר בממשלה לכשתוקם.
עם זאת ההודעה על שיתוף הפעולה בין כחול לבן למשותפת, כשפרץ הוא השושבין, הבריחה את הקולות ואת הנעשה אין להשיב. ח"כ אביגדור ליברמן, בשבתו כפרשן לעניינים פוליטיים נתן בפרץ סימנים: "הוא מתואם עם נתניהו כי סגר איתו על הנשיאות".
נשיא על הכוונת
ובכן, נושא נשיאות המדינה, יהיה נוכח כאן בזמן הקרוב. שחקנים פוליטים מבינים שמאחורי הקלעים, הליכוד, כחול לבן ואחרים, סוחרים כאילו היו דילרים בכירים בשוק ההון על כל משרה ציבורית. נשיא המדינה, ראובן ריבלין, מסיים את תקופת נשיאותו בקיץ הבא, סביב יוני-יולי 2021, והבחירות לנשיאות נעשות מאחורי פרגוד סגור במליאת הכנסת. יש לפחות שניים מבכירי הכנסת ה-23 הלוטשים עיניים לשם: יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, ויו"ר העבודה פרץ. יהיו עוד דמויות פוליטיות בכירות שישאפו לחדור לזירת הנשיאות, אחד מהם המוזכר תכופות הוא ח"כ יצחק הרצוג, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה ושר, וכיום יו"ר הסוכנות היהודית.
אולם בין אדלשטיין לפרץ לא יהיה מספיק להישען על בלוק ה-58 של הימין או לבנות על תמיכת כחול לבן. כל אחד מאותם פוליטיקאים יהיה חייב לטפח מערכת יחסים מיוחדת, אינטימית ומועילה עם המפלגה השלישית בגודלה, שאותה מובילים הח"כים איימן עודה ואחמד טיבי.
הסחר בתפקיד נשיא המדינה אינו רק עניין של כיבודים. שיקול הדעת שמפעיל הנשיא בבואו להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה הפך לקריטי במהלך שנת 2019-2020, וכך יהיה גם ב-2021.
ריבלין, כשלעצמו, נתן דרור לרגשות התסכול המציפים אותו בחודשים האחרונים. "צאו להשמיע את קולכם" הוא אמר ביום שני מיד אחרי שהצביע. "אני מאוד מקווה שנתראה פה שוב רק ב-2024, או לפחות שלא אפגוש עוד מערכת בחירות כנשיא המדינה היקרה הזו". ככל שחולפות השנים, ריבלין לא מוכן להיות בתפקיד מכבסת המילים. הוא גם הוסיף דברים קשים: "זהו בדרך כלל יום חג, אבל למען האמת היום אין בי שום חגיגיות. רק תחושת בושה קשה. לא מגיעה לנו עוד מערכת בחירות איומה ומטונפת".
באפריל, הטיל ריבלין את מלאכת הרכבת הממשלה על נתניהו. זו היתה התוצאה הטובה ביותר של הליכוד, 60 מנדטים לגוש. מה רבה הייתה התדהמה, כאשר נתניהו לא איפשר לבא בתור, ח"כ גנץ, לנסות להרכיב ממשלה וגרר את המדינה, בצעד חסר אחריות וחסר תקדים למערכת בחירות שנייה. מאז נכנסה המדינה ל"לופ" בלתי נגמר. פעם שנייה, פעם שלישית. כולם כבר רגילים.
ושוב: מה יעשה ליברמן?
הנה חלק מן הדברים הנמצאים על הפרק. ליברמן, למשל. הרעיונות להפעיל גוש בלתי הומוגני של 62 ח"כים, שיעבירו חוק שלפיו לא ניתן להעניק מנדט להרכבת ממשלה לח"כ העומד בפתח משפטו, לא נשלל על ידו על הסף.
ברגעי כתיבת הטור, זו נראית אופציה לא סבירה, אבל אצל ליברמן אין לדעת מה יילד יום. התנאים, אם ליברמן ילך לכיוון הזה, עשויים להיות כדלקמן: מטרת המהלך תהיה להביא לממשלה המורכבת מן הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו. הליכוד עם 36 מנדטים יקבל בממשלה זו את ראשות הממשלה לשנתיים הראשונות ללא נתניהו ואחריהן יבוא גנץ. תפקיד יו"ר הכנסת ילך לליכוד (לפחות בהתחלה) ונשיאות המדינה תובטח להם גם. אף אחד לא יודע אם ליברמן ידבוק ברעיונות אלה, או שמא מדובר רק בשעשועי לשון שנועדו להלחיץ את רה"מ. בסידור הנ"ל, יו"ר הכנסת אדלשטיין עשוי להגיע לראשות הממשלה, ולאו דווקא לכס הנשיאות.
אולם נותרת עוד בעיה עם הרעיונות היצירתיים הללו. בהנחה שהנשיא יטיל על נתניהו ראשון את מלאכת הרכבת הממשלה, על ריבלין יהיה לעשות זאת עד ה-16 במארץ לכל המאוחר. משמעות הדבר היא, שבו ביום, מועברת הוועדה המסדרת לידי הליכוד, ככל הנראה לידיו של ח"כ מיקי זוהר, ומאותו הרגע לא יצליחו בגוש ה-62 לחוקק תיקון לחוק יסוד: הממשלה. כל התזות הללו עולות באש, כאשר מנסים להבין איך בכלל יתפקד הגוש הבלתי סביר של ליברמן, המשותפת, כחול לבן והעבודה-מרצ-גשר. לסיכום, פנטזיות בלתי סבירות.
הנשיא ריבלין, אם לסכם את השנה האחרונה, חטף אף הוא כוויות קשות מכל התהליך. כוונותיו הטובות בסיומה של מערכת בחירות מועד ב׳, עוותו ותומרנו. בשל הספינים שהתרוצצו סביב "מתווה הנשיא", ספג ריבלין אש וקיתונות מהעיתונות, ובעיקר מכיוון שמאל. כיצד זה שנשיא המדינה איפשר (לכאורה) לראש ממשלה עם כתב אישום להמשיך לכהן. כמובן, שבמקור לא לכך התכוון.
מעצם תפקידו נשיא המדינה לא יכול לספק לצדדים תשובה פוליטית מפורטת, הוא אינו מתווך או מכעאר שיתרוצץ בין הסוחרים. נותר לו כעת להמתין בסבלנות, לחכות לתוצאות המלאות, לישון עוד כמה לילות על המצב המתסכל, לחכות.
למה נהרו הערבים בהמוניהם?
הרשו לי להציג תזה מעולם התוכן של פרשן ערוץ 13, ד"ר אבישי בן חיים. החברה הערבית בעשורים האחרונים מממלאת את טבלאות דירוג האשכולות הכלכליים של המדינה ולא בצדדים החיובים. מי שצולל לתוך הנתונים, רואה את יישובי החברה הערבית ממלאים את השורות התחתונות של הטבלאות בדירוג העוני ורמת החיים. נתניהו מרבה להלל ולפאר את התקציבים שאושרו ויוחדו לחברה הערבית, כאילו ציבור משלמי מסים זקוק ממנו לטובות מיוחדות וזה לא אמור להיות דבר מובן מאליו.
הציבור הערבי מנותק מעמדות כוח פוליטיות צינורות ההשפעה חסומים לחלוטין בפניהם, כשהם מרוחקים פיזית בצפון ובדרום, סובלים מקשיי תחבורה בכפריהם, סופגים אפליית דיור עמוקה, ועלבונות גזעניים מערים כמו עפולה, קציר ועוד. כשהרשויות הערביות לא מקבלות מן המדינה אישורים לתכנון בנין עיר, לא זוכים להרחבת בתי ספר ותקציבי חינוך שוויונים.
עם כל זאת, ערביי 2020 הם אנשי הליכוד של לפני 1977. כפי שאותם ליכודניקים הציפו את הקלפיות ונהרו אחרי בגין כדי להביא לסוף תקופת ההגמוניה של מפא"י, כפי שאותם אנשים מן הליכוד מכנים עד היום את השמאל בשם שהוא גנאי מבחינתם, "המערך", "מפא"י", כך יצא הציבור הערבי בהמוניו, כדי לתת לליכוד, שהוא האליטה החדשה, סטירה לפנים. להפיל אותם, להוריד אותם, לחסל את שלטון נתניהו.
את הדברים הללו שמעתי ביום שני, מפי עדי סמארה, בעל מסעדת "סופרה" בעיר טירה. סמארה אמר לי: "אנחנו רוצים השפעה, הצבענו כולנו למשותפת, וזה כלל לא עניין של האם אנחנו מרוצים מחברי הכנסת שלנו או לא, כי הכי חשוב לנו זה להפיל את נתניהו. הוא רוצה לגרש אותנו מן המדינה. אנחנו מרגישים מאוימים בגלל הסיפור של הריסות הבתים, אנחנו מרגישים מאוימים מתוכנית המאה. מאז קום המדינה לא חשנו במצב קשה כמו עכשיו. בתים ועסקים תחת איום. נתניהו מדבר על תקציבים, אבל בפועל הוא הפחית אותם, יש לנו ירידה בתקציבי תרבות, בספורט, בתוכניות מתאר".
השבוע שמענו את ח"כ מיקי זוהר, אומר שהליכוד צריך להתחיל לעבוד עם הציבור הערבי. השאלה היא, האם כמו מפא"י של פעם, הליכוד ייגש למלאכה הזו בהתנשאות ובהתרברבות או שמא ילך על אופציית אהוד ברק: סליחה תחילה.