דעה: על נגיף הקורונה ועל זכויות אדם בישראל

וירוס הקורונה שפקד אותנו לאחרונה מציב בפני המדינה אתגרים חדשים ומורכבים. האתגר הגדול הוא להילחם באפקטיביות במה שכבר נראה כמגיפה מסוכנת ובעלת השלכות הרסניות לציבור ולחברה, אך לעשות זאת תוך שמירה על זכויות היסוד של האזרחים. ובמילים אחרות, אנחנו על סיפו של מצב חירום רפואי שמאלץ את המדינה לנקוט מהלכים פוגעניים ומרחיקי לכת, שהבולט שבהם הוא החובה שמוטלת על החוזרים מחו"ל להיכנס לבידוד. אולם גם בזמן מגיפה אנחנו עדיין דמוקרטיה, ואסור שהפגיעה בזכויות החולים, המבודדים והציבור בכללותו, תהיה בוטה מדי ובלתי מידתית.

למרבה הצער, יש לנו כבר ניסיון רב במצבי חירום. ישראל נתונה במצב חירום ביטחוני מאז הקמתה. זהו מצב שמעניק לממשלות לדורותיהן סמכויות מרחיקות לכת ומאפשר למדינה לפגוע בזכויות יסוד של אזרחים, כמעט ללא הגבלה, בנימוק שהפגיעה נעשתה בשל שיקולים של ביטחון המדינה. ההחלטה על מצב חירום התקבלה ב-1948, והיא הוארכה מאז פעם אחר פעם.

חירום תמידי

ב-1999 הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ, ובה התבקשו השופטים להורות על ביטול ההכרזה על מצב החירום. באמצעות עו"ד דן יקיר, טענה האגודה כי אין מצב קיצוני אמיתי בארץ, המצדיק את ההכרזה על מצב החירום. האגודה טענה כי השלכות ההכרזה פוגעות באופן מתמשך בעיקרון שלטון החוק, בהפרדת הרשויות ובזכויות יסוד של האזרחים.

בעתירה נטען כי תוצאת ההכרזה היא מתן סמכויות חוקיות בידי השלטון באופן הסותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אחת הדוגמאות בעתירה הייתה שההכרזה (התמידית) על מצב החירום מאפשרת קיומם של מעצרים מינהליים, המהווים פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכויותיו של העצור.

העתירה הוגשה בשעה של רגיעה יחסית במדינה ואפילו תקווה לשלום. אולם כפי שתיאר המשנה לנשיא העליון בדימוס אליקים רובינשטיין בפסק הדין שנתן בעתירה, "עד מהרה - מסתיו 2000 - חלפה זו מן העולם, נוכח האינתיפאדה השנייה". על הרקע הזה, בסופו של דבר ואחרי גלגולים רבים, נמחקה העתירה על-ידי בג"ץ במאי 2012.

חזרה לקורונה: המחלה הולכת ומתפשטת, והיא מסתמנת כמגיפה שמביאה אותנו למצב חירום לאומי רפואי. ובדומה לסוגיה הביטחונית, לא רק הקורונה עצמה אלא גם המאבק בה כבר גובה מחיר כבד מאזרחי המדינה ופוגע בזכויות יסוד שלהם. למשל, ההחלטה של המדינה לחייב כל ישראלי שחזר לארץ מאחת הארצות הנגועות בקורונה להיכנס לבידוד ביתי של שבועיים, תוך הטלת סנקציה פלילית על מי שמפר את הבידוד.

ההחלטה על הבידוד היא כנראה נכונה, אבל היא אינה מובנית מאליה, ויש לה מחיר. הבידוד, מעצם טבעו, מנתק את האדם מהסביבה ופוגע בזכויות היסוד שלו לחירות, לניידות, לחופש תנועה, פוגע בחופש העיסוק שלו ואפילו בחופש הביטוי שלו ובכבודו כאדם. הפגיעה מחריפה כשמדובר בהטלת חובת בידוד על ילדים ועל חסרי ישע שמתקשים להבין את המצב שאליו הם נדרשים להיכנס.

אז מה עושים? פועלים במידתיות ובצורה מאוזנת. דוגמה קלאסית להוראת בידוד שהיא בלתי מידתית ובלתי פרופורציונלית ראינו ביום רביעי, כשמשרד הבריאות הורה לאלפי אוהדים שנכחו באצטדיון בלומפילד במשחק הדרבי התל-אביבי להיכנס לבידוד ביתי, בגלל אוהד בודד שחלה בקורונה ונכח באיצטדיון. למרבה המזל, במשרד הבריאות הבינו מהר את הטעות שעשו, והם צמצמו את מספר האוהדים שנדרשו להיכנס לבידוד לכמה עשרות בלבד שישבו בסמוך לאוהד החולה.

פגיעה בפרטיות

פגיעה נוספת בזכויות היסוד של אזרחים בשל המאבק בקורונה, היא בזכותם לפרטיות. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו, כי אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו, וכי אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו. בסעיף 1 לחוק זכויות החולה מוצהר שמטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו.

אולם האופן שבו המדינה מנסה למגר את הקורונה נעשה תוך פגיעה מובהקת בכבודם ובפרטיותם של החולים. המדינה מתדפקת באמצעות נציגיה על שערי בתי המבודדים ודורשת מהם לבצע בדיקות רפואיות. המדינה גם דורשת, שוב, כנראה בצדק ובלית-ברירה, מכל חולה קורונה לפרט בפניה על כל מקום ואתר שבו שהה בכל דקה ודקה מאז שלפי החשד חלה. אחר-כך היא מפיצה את המידע הפרטי הזה לכלל הציבור.

המטרה חשובה מאוד: להזהיר את הציבור ששהה בסמוך לחולה הקורונה באותם ימים ולבודד אותו. אולם המחיר הוא שאותם חולים נאלצים לחשוף את חייהם הפרטיים בפני הכלל, ובנוסף הם מוקעים מהחברה ומסומנים ככמעט פושעים.

גם ההחלטה להכניס את מי שכבר חלה בקורונה לבידוד מוחלט במחלקה מיוחדת בבית החולים ולתת לו שם טיפול רפואי היא כנראה נכונה, אבל חשוב להבין את המחיר שלה. כך, למשל, חוק זכויות החולה קובע כי כעיקרון טיפול רפואי יינתן רק אם החולה מסכים לכך. לפי החוק, בנסיבות של "מצב חירום רפואי", כדי להציל את חייו של אדם, רשאי מטפל לתת טיפול רפואי דחוף גם ללא הסכמתו מדעת של המטופל. אך מה יקרה אם חולה קורונה יסרב להיכנס לבידוד מוחלט בבית החולים ולקבל שם טיפול רפואי במנותק מהעולם?

גם כאן המדינה יכולה לשקול, ולמעשה כבר שוקלת, טיפול שהוא פוגע פחות ובאופן מידתי יותר בזכויות הפרט, אך שעדיין משיג את המטרה של בלימת הפצת המחלה. כך, למשל, פורסם כי בבית החולים תל-השומר מכינים תוכנית לבידוד בבית במעקב גבוה לחולי קורונה קלים. זאת, במטרה לטפל בבתי החולים רק במי שבאמת זקוק לכך, כפי שצריכה להתנהל רפואת חירום.

אז לסיכום, הבידוד הביתי שסנקציה פלילית בצדו, החובה על חולי קורונה לפרט איפה שהו, האשפוז במחלקות מבודדות בבתי החולים, האיסור על כינוסים רבי משתתפים, האיסור לצאת מהארץ למדינות מסוימות בחו"ל והאמצעים הנוספים שנוקטת המדינה כדי להיאבק בהתפשטות נגיף הקורונה, הם מחויבי המציאות ובעלי תכלית ראויה של שמירה על בריאות הציבור. אבל כמו בשעת חירום ביטחונית, גם בשעת חירום רפואית המאבק בקורונה צריך להיעשות תוך צמצומה, עד כמה שניתן, של הפגיעה בזכויות הפרט של הציבור הישראלי. שנהיה בריאים.