בלשונו הציורית, המשובצת במטאפורות כאבני חן, מתאר דן בניה סרי את ההתרגשות שאחזה בו כשקיבל את ההודעה על זכייתו בפרס אקו"ם למפעל חיים. בניה סרי הוא מסוג הסופרים הלא מתבלטים, ולא בצדק. במהלך 40 שנות קריירה הוא תרם לספרות העברית יצירות מונומנטליות כמו "עוגיות המלח של סבתא סולטנה", "ציפורי צל" ו"אלף נשותיו של נפתלי סימנטוב", וזכה בפרסי ביאליק, ברנר, נוימן וגם בדוקטור לשם כבוד באוניברסיטת בן־גוריון.
את הזכייה בפרס הוא ממשיל לנשיקה. "נשיקות", הוא אומר, "תמיד מרגשות. כשהנכדים שלי נותנים לי 30 נשיקות, אני מחכה לנשיקה ה-31, כי אין בהן די. כשמקבלים פרס כזה בגיל כמו שלי, 84 וחצי, יש תחושה מעורבת משהו. זה לא רק הערכה על מה שעשית, אלא כאילו אומרים לך, רד מהכביש ואל תפריע לתנועה, כאירוניה עצמית. זו הדרך הקונדסית שלי להתמודד עם ההתרגשות".
"אני סבא לשישה נכדים ואני מעניק להם תשומת לב כל-כך עזה כי הם מבחינתי משולים לפרוסת הלחם האחרונה. הנכדה הצעירה שמשרתת בצבא סיפרה לי שהמפקד לא הסכים לתת לה לצאת לטקס וכשסיפרה לו שסבא שלה, אני, זכה בפרס, הוא מיד שחרר אותה ומסר את ברכתו. כשילד כמוני שגדל כמעט במרתפים אפלים, מגיע למעמד רם כזה, ויכול להכניס אור, מעט שמש מדומה, לחייהם של אחרים, כשלי לא הייתה שמש - כאן טמונה ההתרגשות הגדולה שגם מן החושך הגדול אפשר להביא את השמש".
ועדת הפרס היטיבה לתארו: "בניה סרי הוא דמות מהאגדות. גם כתיבתו וגם אישיותו היא התגלמות הפנטזיה. הפלא הגדול הוא כיצד עולם פנימי דמיוני וסוריאליסטי כזה מיטיב להעביר את המציאות של גיבוריו, אלה מעדות המזרח בשכונה ירושלמית".
בנוסף לכבוד הגדול, יקבל בניה סרי גם 35 אלף שקל, סכום לא מבוטל, אף שהכסף הוא לא העניין מבחינתו. "אולי בניגוד לסופרים אחרים, בזכות ההרצאות והסיורים שעשיתי בשכונת הבוכרים במשך זמן רב, מצבם הכלכלי של ילדיי ונכדיי משופר. מעולם לא יזמתי ולו מפגש אחד, וזאת אני אומר בצניעות רבה. לא הייתי מודע שהלשון שלי קסמה לאנשים, לשון ששמעו בבית אבא וסבא, תכנים שבלי משים ובלי כל כוונה מצידי פלשו לחדר הילדים שלהם. אבא וסבתא כאילו פתחו את חלון חדר הילדות שהיה רדום בזיכרונם".
לא היית זקוק להרצאות כדי לשרוד כלכלית?
"כמובן שהייתי צריך להתפרנס, אבל אני מסתפק בלחם וזיתים. קיבלתי פניות להרצות לצד סופרים גדולים כמו גרוסמן, סמי מיכאל ו-א.ב. יהושע. שיבצו אותי לידם והרגשתי כמי שעשו עמו חסד. בכל מפגש שכזה היו מניחים 80 כיסאות לאורחים, וכשהתחלתי לדבר, ראיתי אנשים נכנסים לאולם עם כיסאות ומתיישבים. כששאלתי למה, אמרו לי שהיו כאן סופרים כמו עמוס עוז המנוח, ותמיד מספר הכיסאות היה מספק, אבל הפעם הייתה מכירת כרטיסים מוגברת. כמובן שביני לבין עוז יש מרחקים עצומים של יכולת וכישרון".
אתה מעריך את עצמך בחסר. הבאת קול חדש.
"אני לא מצניע את עצמי. קראתי את עמוס עוז ואת עצמי, כי אני נוהג לקרוא את מה שאני כותב מפעם לפעם, וכשהגעתי ל’סיפור על אהבה וחושך’ נפעמתי. ניסיתי לכתוב ספר אוטוביוגרפי, הגעתי לכמה פרשיות בחיי, ולא הייתי מסוגל להמשיך".
לסיורים בשכונת הבוכרים, שהפכו לשם דבר ופרנסו אותו היטב, הגיע במקרה, כמו לכתיבה, שהפכה למקצוע שלו בגיל 40, ושלפה אותו מעמדת הפקיד במשרד החקלאות. "עד אז הענקתי הרצאות, סיפרתי סיפורי ילדות בדויים, והיה נדמה לשומעים שאני מספר להם מהמגירה שלי".
הרגשת צורך לכתוב סיפורים בדויים בגלל הקושי לחזור ולשחזר אותם?
"את הסיפורים שלי אני כותב באמצעות מסכות ספרותיות. אם אספר את שלי, אגזול את החמצן מהסיפור. אין ספק שמעט מהביוגרפיה של חיי שזורה בהם. גם הנס כריסטיאן אנדרסן כתב את הברווזון המכוער כסיפור בדוי, עצוב מאוד, שהוא מסכה לזעקתו הנפשית. ונחזור לסיורים. מישהי שהכירה את אשתי אמרה שהחברה להגנת הטבע עורכת סיורים של 30-20 איש בירושלים והציעה לי לקחת קבוצה לשכונת הבוכרים ולספר על שני הספרים שפרסמתי אז.
"חשבתי על מה אספר להם? על המכולת של אבא שנהרג מירי צלף ועדיין עומדת על תילה? הרי אסיים את הסיור תוך כמה דקות. התפללתי שיבואו עשרה אנשים, ובאו יותר ממאה. מכיוון שמדובר היה ביום שבת בשכונה חרדית, אי אפשר היה להשתמש באמצעי הגברה. החלטתי להמציא סיפור ליד כל בית שנעצור בו. כשסיימנו, חשבתי שזו הפעם האחרונה שזה יקרה. לא יצא יום וכבר צלצלו שתיים וביקשו לקבוע מועד".
לא הרגשת שזה סוג של הונאה?
"לא, כי קראתי והתכוננתי והסברתי על המבנים וההיסטוריה שלהם".
אבל את הסיפורים המצאת.
"כל סיפור הוא הונאה, שמאחוריו מסתתר מסר כמו חמלה או רשעות. ב’אלף נשותיו של נפתלי סימנטוב’ הגיבור רוצח שלוש נשים ואני לא מסוגל להרוג ג’וק".
איך מתמחרים את הסיורים?
"רכזת תשלומים שאלה כמה אני גובה וכשאמרתי לה את הסכום היא אמרה, 'זה הסכום? כי עשינו סיור עם סטנדאפיסט ירושלמי בנחלאות והסכום היה לגמרי אחר'. אז השוויתי את השכר שלי לשלו. כסף לא עניין אותי אף פעם. פעם אמר לי סופר מפורסם, אתה פוגע בנו כשאתה גובה ב-200% נמוך מכולנו. עניתי שאני גובה זאת כי אני זקוק ללחם וזיתים ואתה רשאי להגיד שאתה זקוק גם לעוגה.
"כשהתבקשתי להוביל סיור לקבוצה של נפגעות טרור סירבתי לתשלום. אם הייתי זקוק ללחם לזיתים - ואני לא - הייתי אומר להן, תנו לי משהו שיספיק לפרוסה לאשתי, אני אסתפק בפירורים. בתחילה הייתי מכין לעצמי את מס ההכנסה, שאותו ראיתי כדבר מבהיל, ועשקו אותי כי לא הכנסתי הוצאות. אחרי שנים נאמר לי שאני משלם פי 2 ממה שצריך".
פעם היה כותב את ספריו בכתב יד על דפים שהיה אוסף פה ושם. עם הזמן עבר למחברת, אבל גם היום, כמו אז, אשתו לבנה מקלידה את המילים למחשב, מתקנת, מחליפה, משנה גרסאות. עכשיו הוא עובד על ספר חדש ואפל ששמו "הקרון שבקצה המסילה", שאותו הוא כותב בגרסה שנייה, אחרי שבהוצאה שלו, כתר, המליצו לו לוותר עליו. אבל כמו שלא ויתר על "ארטור" - ספרו הראשון שנגנז ונכתב מחדש שנים אחר כך, הוא לא מתכוון לוותר בקלות על הנוכחי. "לעבוד איתי זה שיעבוד מצרים ולבנה נפלאה שהיא עומדת בזה, כי אני כותב שלושה-ארבעה נוסחים של 200 עמודים. היא כנראה מאמינה בכל זאת שהאיש הזה שווה את המאמץ העצום שהיא משקיעה. לעיתים היא אומרת, 'דני, אני לא רואה מקום לשינויים, חוץ מהרצון להתיש אותי'".
לבנה מעולם לא כתבה בעצמה.
"נכון. כשפרשה לקצבה היא שאלה את עצמה מה בחורה נמרצת כמוני יכולה לעשות, והלכה לשיעורי ציור, ולאט-לאט הבית התמלא בציורים שלה. הורדנו מהקירות את ואן גוך ואת שאר הציירים המפורסמים, כי מה זה ואן גוך מול אשתי. אין לי ספק שאם הייתה פונה לציור בצעירותה, היא הייתה מציגה היום בגלריות גדולות בחו"ל".
אתה ממשיך להדריך סיורים?
"פונים אליי אבל אני דוחה את כולם. אני כבר לא יכול ללכת בקלות כמו פעם, אז אני נותן לגיל את האשראי שמגיע לו ומאפשר לעצמי לשבת על הכורסה".
אישי: בן 84, נשוי, אב לשניים וסב לשישה, גר בירושלים יקבל את פרס אקו"ם ב־2.6.20
עוד משהו: כשהיה בן 11, אביו נרצח על־ידי צלף ירדני במלחמת העצמאות
