גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

עומר מואב / צילום: שלומי יוסף

פרופ' עומר מואב ● 59, נולד בירושלים ומתגורר באנגליה ובישראל, לסירוגין. אב לשניים, סב לשלושה, גרוש פעמיים ונמצא בזוגיות עם דיאנה, אוסטרלית בעלת אזרחות ישראלית שמתגוררת באנגליה ● פרופ' לכלכלה מהמוערכים בישראל, המחלק את זמנו בין המרכז הבינתחומי בהרצליה לאוניברסיטת וורוויק באנגליה; חוקר צמיחה כלכלית, פיתוח חברתי, ניידות בין דורית בהכנסה, הון אנושי ופריון ● בשנים 2009-2010 שימש כיועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר יובל שטייניץ ● זכה במגוון פרסים על מחקריו, בהם מלגת אלון למדענים צעירים מצטיינים, פרס רקטור האוני' העברית על הצטיינות במחקר ובהוראה ופרס מפעל הפיס למדעים ומחקר ע"ש לנדאו בתחום המקרו-כלכלה. מחקריו זוכים להערכה רבה ולהתייחסות מקצועית, והוא משמש כפרשן כלכלי בכיר בתקשורת ● את זמנו הפנוי הוא מבלה בספורט אינטנסיבי. מעל 10 שעות שבועיות מוקדשות לספורט, לרבות חתירה, ריצה ורכיבה על אופניים. גרף לאחרונה את המקום הראשון במקצה 10 הק"מ במרתון ת"א בקבוצת הגיל שלו, כשסיים את המקצה ב-43 דקות

הבית

לפעמים קשה לו להתעורר לאימוני הכושר בחמש לפנות בוקר. אין ספק שהוא מכור לספורט - רץ, רוכב על אופניים, חותר בקיאק ומתאמן בחדר כושר - אבל גם למכורים ביותר יש רגעים שבהם הם רוצים להישאר עוד רגע במיטה מתחת לפוך. במיוחד כשבחוץ חשוך כל-כך, וקר. אבל הבוקר, פוסט-בחירות-שלישיות, פרופ' עומר מואב התעורר ברבע לחמש וקפץ מהמיטה הרבה לפני שהשעון המעורר הספיק להשמיע קולו. "לא יכולתי לישון", הוא אומר כשאני מתיישבת מולו על ספה בסלון דירתו התל אביבית. "תוצאות הבחירות מטרידות את מנוחתי. הצד החיובי של זה היה שהגעתי ערני מאוד לאימון הריצה הבוקר".

אנחנו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת, והוא כבר הספיק לרוץ ולחזור, ולהתארגן להרצאה שאליה הוא ייצא מיד לאחר פגישתנו; ועכשיו הוא מכין לי קפה "איכותי ביותר" (כלשונו) במקינטה. בינתיים אני מסתכלת סביב ותוהה ביני לביני למה דירתו של אחד ממומחי הכלכלה המובילים בישראל, גבר בן 60 כמעט, נראית כמו דירת סטודנטים תל אביבית טיפוסית. הכביסה תלויה על מתקן מתכת בסלון, מזרני יוגה, כדור כוח וגליל תופסים את המדפים שבהם אמורים להתמקם אחר כבוד לכאורה פריטי נוי, פסלונים או כל פריט עיצובי אחר, ובכלל החלל נטול סממנים אישיים מדי או ביתיים מדי. "אני מתייחס לדירה כאל מחסן, מקום לייבש בגדים, מקום לישון בו. דירה שיהיה לי נוח להיות בה, וזה הכול", הוא קורא את מחשבותיי. "חוץ מזה אני מחלק את זמני כל השנה בין אנגליה לישראל".

מחצית מהשנה מלמד פרופ' מואב בישראל, ובמחצית השנייה הוא חי בקובנטרי שבאנגליה ומלמד באוניברסיטת וורוויק. כשהוא באנגליה הוא מתגורר עם בת זוגו האוסטרלית דיאנה (דיידי), ופה הוא גר לבד.

עכשיו הוא כאן. והוא לא אוהב את מה שהוא רואה. בשעתיים הקרובות הוא יסביר לי למה לא צריך לסייע לעסקים הקורסים בעקבות משבר הקורונה, איך הכלכלה הפסיקה לעניין את ראש הממשלה בנימין נתניהו שהותיר את הזירה לשר האוצר משה כחלון, וזה הרס אותה, לדבריו, ולמה הישראלים חייבים להתחיל לשלם על השימוש בכבישים ("אז לא יהיו יותר פקקים"). אבל קודם הוא מספר לי איך מילד ללא תעודת בגרות, הפך לבעל מחלבת בוטיק, לגזבר קיבוץ ולבסוף לאחד ממומחי הכלכלה המובילים במדינה.

ילדות

"נולדתי בירושלים. אבי, פרופ' רם מואב, היה פרופ' לגנטיקה באוניברסיטה העברית. אמי, יהודית, הייתה עקרת בית למרות שהייתה בעלת תואר מוסמך בביולוגיה גנטית. היא הייתה סטודנטית של אבי, כך הם הכירו, ואז זה היה מותר.

"נהניתי לדבר עם אבי על כל מיני דברים, היו לנו שיחות ארוכות שלמדתי מהן המון, אבל את בית הספר שנאתי מאז ומתמיד. מכיתה א' עד יב' פשוט תיעבתי את ביה"ס. ובכלל, יש לי קושי עם מסגרות דיקטטוריות. גם בצבא היו לי קשיים מהסוג הזה. לכן האקדמיה היא מקום מעולה בשבילי, כי זה להיות שכיר, אבל אין מישהו שאומר לך מה לעשות. אין בוס במובן המקובל.

"ביה"ס שיעמם אותי מאוד, והייתי תלמיד נוראי. לא הגעתי בצורה סדירה לשיעורים ולא עשיתי שיעורי בית. ההורים ניסו קצת לדחוף אותי ללמוד, אבל לא בהצלחה מרובה. אמי הרגישה כל כך רע עם כל המכתבים הנוזפים מהמורים, שהיא הייתה עושה את שיעורי הבית בשבילי. לא היה לה קל עם זה.

"אין לי בגרות אפילו. יש תירוץ מסוים לזה שאין לי בגרות, כי כשהייתי בכיתה יב' אבי היה בשבתון מהאוניברסיטה וחיינו תקופה בהוואי, אבל אף פעם גם לא טרחתי להשלים בגרויות. לא עניין אותי. המקצוע היחיד שכן עניין אותי בביה"ס היה פיזיקה. את זה אהבתי. כנער, וגם שנים אחר כך, לא היה לי כיוון מוגדר. לקח לי המון זמן עד שהתפקסתי על מה שבא לי לעשות בחיים".

מחלבת הבוטיק

"כשהשתחררתי, לא רציתי ללכת ללמוד מיד, אז הקמתי משק חקלאי של עיזים, וייצרתי גבינות. הייתי מהחלוצים בארץ בתחום גבינות הבוטיק, אבל די מהר נשברתי, כי כבר אז הרגולציה הייתה בלתי אפשרית. לא ניתן היה לעמוד בדרישות החוקיות של להחזיק מחלבת בוטיק, כי כל התקנים בנויים לתעשיות ענק. זה דרש השקעה של מיליונים, ובמקביל לזה בשנות ה-80 הגבירו מאוד את הסובסידיות למוצרי חלב, אז בלי מחלבה מוכרת ועם סובסידיות מטורפות למתחרים, זה הפך להיות לא כלכלי. כך שאחרי שלוש שנים סגרתי את המשק ועברתי עם אשתי להתגורר בקיבוץ קליה. התחתנתי בגיל מאוד צעיר, כשהייתי בן 24. מאז הספקתי להתגרש פעמיים.

"חייתי 12 שנים בקיבוץ, ושם נולדו לנו שני ילדים. היה לי מאוד כיף שם. בהתחלה ניהלתי את מטע התמרים של הקיבוץ. הייתי בן 25, והיה לי צוות של 15-20 עובדים. זה היה תפקיד ניהולי די בכיר לגיל הזה, עסק כלכלי מאוד גדול, והרגשתי שאני צובר ניסיון ניהולי לא רע בכלל. אחרי כשנתיים פנו אליי ממזכירות הקיבוץ ואמרו לי שהיעד הבא שלי זה להיות מרכז משק, שזה המנהל הכלכלי של הקיבוץ. הם הציעו שאעשה תואר בכלכלה וניהול במדרשת רופין, שם אפשר היה ללמוד בלי בגרות, ובסוף התואר אהיה מרכז המשק.

"כשהתקרב המועד להירשם ללימודים, ביקשו שאדחה קצת את הלימודים ואהיה מזכיר קיבוץ לתקופה. הסכמתי, וזו הייתה החלטה באמת מצוינת ששינתה את מסלול חיי, משני טעמים: אחד - זה היה נחמד להיות מזכיר קיבוץ, חוויה; ודבר שני - המשמעות הייתה שהתחלתי ללמוד רק בגיל 30, ואז במקום ברופין הלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית, כי מעל גיל 30 אפשר היה ללמוד ללא בגרויות גם באוניברסיטאות. ההבדל הוא קריטי. זה שינה את מסלול חיי.

"בחרתי ללמוד כלכלה, כי היה לי עניין במקצוע הזה. עניינו אותי הרעיונות הבסיסיים של ביקוש, היצע, מחירים, תמריצים של אנשים, וכמזכיר קיבוץ עשיתי כמה מהפכות כלכליות.
"כשהגעתי לאוניברסיטה, רוב הסטודנטים סביבי היו צעירים ממני בהרבה שנים ועם בגרות טובה, והם עוד זכרו את עקרונות המתמטיקה, ואני עם המון-המון חלודה. לקח לי שנה להוריד חלודה, אבל משנה שנייה ושלישית הבנתי שכלכלה זה דבר שאני די טוב בו.

כל שנה הייתי מצטיין דיקן ומצטיין רקטור, סיימתי תואר ראשון ומיד המשכתי ללמוד וסיימתי גם תואר שני בהצטיינות יתירה, ואז המשכתי לדוקטורט. זה היה באמת פנטסטי. התאהבתי במקצוע ובאקדמיה, אז עזבתי את הקיבוץ. זה התבשל בי בהדרגה שאני רוצה להיות אקדמאי, וכשאני אסיים דוקטורט, אני אטוס לפוסט-דוקטורט.

"אחד הדברים שמעציבים אותי לפעמים זה שאבי נפטר בגיל צעיר, לפני שהתחלתי ללמוד. עצוב לי שהוא לא זכה לראות שאני היום פרופ' ומצליח. כשהוא נפטר, הייתי בלי תעודת בגרות".

יובל שטייניץ והמשבר

"אומרים שהאקדמיה מנותקת מהמציאות, אבל בתחום הכלכלה זו אמירה שרחוקה מאוד מהמציאות. הואיל והתעניינתי מאוד במציאות, במיוחד בכלכלת ישראל, אז כבר ב-2005 עבדתי במשרה חלקית במרכז שלם וכתבתי טורי דעה לעיתונים על כלכלה, ודרך זה נהייתי קצת מוכר יותר בציבור. ב-2009, כשהוקמה ממשלת נתניהו השנייה, הוא מינה את יובל שטייניץ לשר האוצר, ומישהו המליץ לשטייניץ עליי כיועץ. הוא פנה אליי, והסכמתי.

"זו הייתה תקופה של משבר כלכלי עולמי, ולחצים אדירים מכיוונם של כל מיני אינטרסנטים במשק הישראלי, שביקשו שהממשלה תפתח את הקופה ותשפוך כסף, בהם התעשיינים וההסתדרות. לזכותם של השרים באותה תקופה ייאמר שהם עמדו בלחץ - קודם רוני בראון שהיה שר אוצר תחת אהוד אולמרט ועמד איתן מול כל הפופוליזם הזה, ואח"כ שטייניץ שהמשיך באותו קו, ועמד איתן מול הלחצים האדירים.

"לדעתי, החשיבות שלי באותה תקופה הייתה בכך שנתתי לשטייניץ גיבוי מלא לעמדה שלא צריך ללכת לכיוונים הפופוליסטיים, לא לפחד, לא לפתוח את הקופה, לא לעשות רשתות ביטחון, להתעקש על תקציב מאוזן יחסית, ולא להכניס את המשק למשבר יותר עמוק. זאת, בניגוד למה שעשו בהמון מדינות אחרות.

"ממש הלכנו בקו הפוך למה שעשו בהמון מדינות בעולם, וזה הוכיח את עצמו בענק. בדיעבד התברר שעשינו את הדבר המאוד נכון, ובשנים 2009-2011, למרות שהמשק הישראלי היה בצמיחה נמוכה ובגירעון יחסית גבוה, בהשוואה לעולם היינו במצב פנטסטי".

קורונה וכלכלה

"קשה לנבא את ההשלכות הכלכליות של מגפת הקורונה, בעיקר משום שלא ברור עדיין קצב ההתפשטות והבלימה של המחלה. די ברור שיש להיערך למקרה של מיתון כלכלי שיכול להיות קל ואולי אף חמור, ובאופן טבעי נשאלת השאלה מה על ממשלת ישראל לעשות. כיצד יכולה הממשלה למנוע את המיתון ואת הקריסה הצפויה של העסקים?
"הנטייה הטבעית, בעיקר של ממשלה חלשה ופופוליסטית, היא להיכנע ללחצים ולאיומים של התעשיינים, של ההסתדרות ושל גורמים אינטרסנטים נוספים, ולהבטיח שהממשלה תשפוך כסף ציבורי על עסקים בקשיים, בין אם בסיוע ישיר ובין אם ברשת בטחון וערבויות.

מדובר בגישה שגויה. זאת, משום שלממשלה אין מקורות שאינם הציבור הרחב, וכל סיוע לאחד בהכרח יבוא על חשבון אחר, ואין אפשרות לנהל מדיניות סיוע שאינה עושה איפה ואיפה. בסופו של דבר סביר שנמצא את עצמנו במצב שנפגעים רבים לא רק שלא ייהנו מסיוע אלא יממנו את הסיוע לחברות לא יעילות, ובפרט לחברות שממשיכות לשלם שכר מופרז לעובדיהם החזקים, למשל טייסי אל-על.

"בעבר, עם הנהגה שגילתה אומץ רב יותר (כמו שאמרתי, במשבר 2008-2009 שר האוצר בראון בממשלת אולמרט, ומחליפו שטייניץ בממשלת נתניהו, ושר האוצר נתניהו בממשלת שרון) נהגו נכון, ולא נכנעו ללחצים להגדיל את ההוצאה הציבורית, והתוצאות מדברות בעד עצמן. את המשבר העולמי של 2008 כלכלת ישראל עברה בצורה מצוינת בהשוואה לעולם.

"הביקורת של המיועד לשר האוצר, ניר ברקת, על משרד האוצר שנוהג בזהירות ואחריות, היא לא רק חסרת נימוס בסגנונה המשתלח, היא פשוט שגויה, למעשה אווילית. גם ההצהרות של שר הכלכלה אלי כהן, על ‘עודפים' בקופה למימון סיוע לעסקים, הן הצהרות אוויליות, פשוט בגלל שאין עודפים, יש גירעון עמוק, והגירעון צפוי להעמיק עוד עם המשבר.

"רה"מ בנימין נתניהו, הזדרז להורות על הקמת קרן סיוע. מדובר בהעמקת הגירעון, בגלל שאין לקרן הזו כל מקור, וההצהרה של הממשלה שכספי ציבור יצילו חברות ועסקים פשוט מעודדת את אותן חברות לא להתייעל ולא לחפש פתרונות מימון בשוק הפרטי. הרי מוטב להכניס יד לכיס הציבור.

"אני וכלכלנים נוספים הזהרנו, כי הגירעון המבני בתקציב הממשלה עכשיו יגבה מחיר. כניסה למיתון עם גירעון גבוה, צפויה להוביל לגירעון עמוק במיוחד, ולהחמיר את המשבר הכלכלי. כעת ברור לחלוטין ששר האוצר משה כחלון הוביל כאן מדיניות כלכלית חסרת אחריות, ורה"מ נתניהו פשוט הפקיר את כלכלת ישראל בידיו של כחלון".

בנימין נתניהו

"קרו דברים טובים בכלכלה הישראלית, למשל החיים של קבוצת העניים, שני העשירונים הנמוכים, עלתה מאוד ואי-השוויון הצטמצם. אבל האם הם קרו בזכות אסטרטגיה של רה"מ נתניהו? התשובה היא לא. אני יכול להחמיא לשר האוצר נתניהו ולא לרה"מ נתניהו. כשר אוצר הוא עשה דברים מאוד חשובים, שעד היום משפיעים על הכלכלה. הדבר הטרגי הוא שכשר אוצר הוא עשה דברים נכונים, אבל הטמטום של הציבור הישראלי גרם לכך שבמקום להעריך את נתניהו, הציבור העניש אותו. אז, כשהוא עמד בראש הליכוד ועשה טוב לכלכלה - הוא חטף, ודווקא עכשיו כשהוא מתנער לחלוטין מכל מה שנכון לעשות כלכלית, לא מתעסק עם הכלכלה בכלל ונכנע להמון דברים מזיקים ופופוליסטיים - דווקא עכשיו הציבור אוהב אותו.

נראה שאת נתניהו לא מעניינת הכלכלה. הוא נתן לכחלון להשתולל ולהתפרע בצורה חופשית, עם כל חלוקת המתנות והגדלת הגירעון, עם ‘המחיר למשתכן', שברור לחלוטין שנתניהו מבין שזו תוכנית נוראית, אבל הוא אומר ‘שיעשה מה שהוא רוצה'. אפשר היה לטעון שאין לנתניהו ברירה וזה חלק מהאילוצים הקואליציוניים שלו, אבל יש המון דוגמאות שבהן לנתניהו כן הייתה ברירה, והוא הלך על הקו הפופוליסטי.

"פשוט נתניהו כשר אוצר נכווה, ונתניהו כראש ממשלה נהיה פופוליסט. אפשר לראות את זה בסיכול שהוא עשה לרפורמה של משרד התחבורה בתעריפי המוניות (הרפורמה שאמורה לשנות את שיטת חישוב מחירי הנסיעות באופן שיוזיל נסיעות בין-עירוניות וייקר נסיעות עירוניות, היתה אמורה להיכנס לתוקף בינואר השנה, אך נתניהו הורה על דחייתה בלחץ נהגי המוניות, א' ל"ו). למה נתניהו חיבל ברפורמה הזאת? הוא חשב שהיא לא נכונה? לא, כי הוא פחד מנהגי המוניות. הוא רצה לקושש לעצמו עוד עשירית מנדט. זה מראה שכל מה שמעניין אותו עכשיו זה הפופוליזם".

משה כחלון

"כחלון היה שר אוצר מחריד מכל הבחינות. הוא תרם לטמטום של הציבור בישראל בצורה שלא תיאמן. הרעיון שהוא יכול לחלק מתנות לציבור הוא רעיון מופרך. אין לממשלה כסף, כחלון לא הביא כסף מהבית, הוא פשוט העמיק את הגירעון. הציבור בטמטומו הכלכלי, כשזה מגיע לכלכלה של המדינה, הוא כמו ילד בן 7 שלא מבין שאין לממשלה מקורות כספיים, שכל שקל שהממשלה נותנת לציבור גם מגיע מהציבור. ההבנה הסופר-בסיסית הזאת פשוט לא קיימת אצל הציבור הישראלי, וזה מביא לתוצאות נוראיות.

"כשעושים לי רשימה של ההישגים של כחלון, שהיא בעצם רשימה של 'נתתי כסף פה, ונתתי כסף שם', אני לא רואה שם שום הישג. רק העמקת גירעון. גירעון מבני של 4% בתקופה של צמיחה כלכלית זו שערורייה. זו פשוט הפקרות וחוסר אחריות. איך מנהלים מדיניות נכונה? מדיניות נכונה היא מדיניות בת קיימא - לא רוצים באופן שיטתי להגדיל עוד ועוד את הנטל על דורות העתיד, כי זה לא רק לא מוסרי, אלא זה פשוט לא נכון כלכלית לחיות היום על חשבון העתיד. לכן, צריך שבגדול התקציב יהיה כזה ששומר על יחס חוב-תוצר נמוך, כשההוצאה יציבה. בתקופה גרועה צריך לקצץ מיד בהוצאה, כי זה מעמיק את המיתון. אי אפשר להגיד, ‘אם יש לי תקופה טובה בגבייה של מסים מעל התחזית, אני מיד אגדיל את ההוצאה'. אם אתה רק יודע להגדיל, אז אתה רק תגדיל כל הזמן ותיצור גירעון מבני. וזה מה שעשינו בדיוק.

"מדיניות נכונה היא מדיניות שבה אני מתעלם מתנודתיות בהכנסות, ואני שומר על הוצאה יציבה ועל תוואי צמיחה. מדיניות שגויה היא מדיניות של ‘אה, יש לי הכנסה חד פעמית, יש תקופה עם מסים טיפה יותר גבוהים, אז יאללה נחגוג'. זו שטות, וכחלון במפורש הלך על הכיוון הזה.

"מנהלים פה מדיניות כלכלית שגויה. אין לנו מנהיגים היום, יש רק פוליטיקאים והם מנהלים מדיניות שנועדה לשרת את האינטרס שלהם לשרוד, ולצורך זה הם צריכים להיות פופולריים".

הפתרון לפקקים

"למה יש לנו פקקים בארץ? כי השימוש בכביש בישראל הוא חינם. הרי זו זכות יסוד ומה פתאום לגבות תשלום על נסיעה בכביש. אבל הטיעון הזה לא הגיוני. הפתרון לפקקים הוא ‘אגרות גודש'. אם יש משאב ציבורי במחסור, כל עוד מחלקים אותו בחינם, ברור שזה משתבש ולא עובד כמו שצריך.

"הטעות הקלאסית של כלל הציבור היא התפיסה של כמעט כולם שאומרת ‘אני נוסע מנקודה א' לנקודה ב' כי אני צריך'. אתם לא צריכים לנסוע מפה לשם - אתם רוצים. הרבה אנשים נוסעים כי הם רוצים, ולא כי הם צריכים. לא צריך להוריד את כל המכוניות מהכביש כדי שהכבישים יהיו פנויים יותר. כל מה שצריך לעשות הוא לגרום לאנשים להבין את העלות השולית הרלוונטית. כל הכבישים בישראל צריכים להיות בתשלום. אני לא רואה סיבה שהממשלה תספק משהו בחינם לציבור כשיש חלק שמשתמשים וחלק שלא.

"אני לא אומר שצריך לשלם על כל נסיעה. אידיאלית זה נכון, אבל זה מיותר. מה שחשוב זה שיהיה תשלום בגודש. זה קריטי. אם לא יהיו פה אגרות גודש כלום לא יעזור. גם אם יהיה פה מטרו, יהיו פקקים על הכביש. איך אני יודע? כי בכל עיר בעולם שיש מטרו ואין אגרות גודש, יש פקקים.

"אגרת גודש זו לא גזירה על הציבור. זה חייב לבוא על חשבון מס אחר שיופחת - וזה הדבר הנכון לעשות - להפחית את המיסוי על הרכב. צריך לעבור ממיסוי מאוד כבד על הרכבים, לאגרות גודש. למה את המס על הרכב אנחנו מקבלים באהבה? כי התרגלנו. יש את מס הקנייה, את האגרה השנתית, מס על הדלק שהוא אגרת גודש לא חכמה ועוד ועוד. אני מציע מס חכם שיחסל את הפקקים. זה פנטסטי, ורוב הציבור שונא את זה על בסיס טענות מופרכות לחלוטין.

"מה שמדהים פה זה שאפילו סכום קטן מאוד ישפיע מאוד על ההתנהגות של האנשים ויגרום לאנשים לחשוב פעמיים אם להוציא את הרכב ולנסוע בכביש. בתמריצים קטנים קל לשנות התנהגות של אנשים. ברור שלא כולם, אבל כל הרעיון הוא שלא צריך לשנות את כולם. מספיק להוריד חלק מהרכבים מהכביש והחיים שלנו ישתנו".

פוליטיקה

"כל הזמן אומרים לי אתה כלכלן אז תתרכז בכלכלה, אבל יש עוד דברים שמעניינים אותי בחיים, כמו המצב של המדינה, והמצב של המדינה עגום. כל התופעה הזאת היום שנתניהו מנסה להחריב את שלטון החוק הוא מאוד בעייתי. הכניעה של נתניהו, מתוך הרצון שלו לשרוד, מזעזעת. אם הוא יצליח להקים ממשלה צרה, אנחנו נראה פה ממשלה מחרידה, כי זה לא נתניהו של העשור האחרון, זה נתניהו עם כתב אישום, נתניהו סחיט, נתניהו בלי אלטרנטיבות לקואליציה. אנחנו נראה פה אסון מבחינת הסחטנות החרדית, שלא יתבטא רק בהמון כסף, אלא גם בכפייה דתית. אנחנו נראה פה סחטנות אדירה בתחום ההתנחלויות, סיפוחים, והדברים האלו בעיני הם קטסטרופה.

"גם בצד הכלכלי אנחנו נראה שהדברים נוראיים מאוד. נתניהו כבר מזמן איבד עניין בכלכלה, ופה בעצם המפלגות החרדיות - שלא מעניין אותם הרווחה הכלכלית הכללית, והן נגד השתלבות של חרדים בשוק העבודה - יזכו ביתרונות מפחידים. אפילו מפלגת ימינה שנציגיה מציגים את עצמם כתומכי כלכלת שוק, זה לא במקום גבוה אצלם, ומבחינתם ארץ ישראל קודמת בהרבה לכלכלת שוק ולחופש כלכלי".

סדר יום אופייני

"אין לי סדר יום אופייני. אני מחלק את השנה בין הארץ לחו"ל - חצי שנה מלמד בארץ וחצי שנה באנגליה. בישראל אני בדרך כלל קם סביב חמש בבוקר, בגלל אימוני הספורט. אני רץ, רוכב על אופניים, חותר בקיאק ומתאמן בחדר כושר. אני מתאמן בדרך כלל פעמיים ביום - בוקר וערב.

"הספורט תופס חלק משמעותי בחיים שלי. אני עושה 10-11 אימונים בשבוע. חוץ מזה אני עובד, מרצה, חוקר, מפיץ את התורה הכלכלית, קורא ספרים ורואה קצת סדרות בנטפליקס.

"בסופי שבוע אני נאלץ לנסוע למרחקים גדולים לבקר את הילדים והנכדים שלי, בצפון ובדרום הארץ".

אלמלא היית כלכלן

"אני כל-כך מרוצה מהבחירה שלי, שאין לי מחשבות של ‘אוי למה לא עשיתי משהו אחר'. קצת במזל אולי הגעתי למקום הנכון. אני אוהב את המקצוע שלי, הוא מעניין, אני נהנה לחקור ואפילו לא סובל יותר מדי מההוראה. אני נהנה להפיץ את התורה הכלכלית".

לא יודעים עליי

"שאין לי עוזרת בית. אני מנקה לבד את דירתי. לא מתוך אידאולוגיה, אלא מתוך זה שאין ילדים בבית, אין בעלי חיים ואני נמצא הרבה מחוץ לבית, אז למצוא מישהי או מישהו שיבואו קבוע פעם בשבוע - מיותר לחלוטין, ולמצוא מישהו שיבוא מדי פעם - זה סתם קשה. אז אני מנקה".

"בסוף כולם מתים. החוכמה היא לחיות לפני שמתים"

מה מכעיס אותך?

"שרלטנות ומחוסר יושרה אינטלקטואלי, בעיקר של הפוליטיקאים".

על מה אתה מתחרט?

"שלא קניתי ביטקוין כשזה היה זול. אבל זה לא באמת-באמת מטריד אותי. אני לא בן אדם ששקוע במחשבות מהסוג הזה של למה לא עשיתי ככה או לא עשיתי אחרת".

מה עלול לשבור את רוחך?

"אם לא אצליח לפרסם מאמר שלי בכתב עת מהשורה הראשונה, זה לא ישבור את רוחי באופן שזה יהפוך אותי לבן אדם מדוכא, אבל ברצון שלי להשקיע במחקר כלכלי זה יכול מאוד מאוד לפגוע".

מה מרגש אותך?

"המון דברים. אני נוטה להיות רגשן. הישגים של אנשים מרגשים אותם. אני יכול לראות תחרות ריצה, וממש לדמוע כשהאתלטית לונה צ'מטאי נמצאת לקראת קו הסיום".

מה החולשה הכי גדולה שלך?

"יש לי די הרבה חולשות. אחת מהן זה הטמפרמנט והנטייה שלי לומר לאנשים מה שאני חושב. לפעמים עדיף טיפה לצנזר. לא כולם מקבלים את זה יפה".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"קצת דמעות בעיניים מהתרגשות - קורה לי הרבה, אבל בכי של עצב קשה לי לזכור. אני לא נוטה לבכות. אולי בכיתי כשאבי נפטר לפני 37 שנים, אבל אני אפילו לא בטוח לגבי זה".

עבור מה תסכן את חייך?

"אני כל הזמן מסכן את חיי כשאני רוכב על אופניים בכביש. התפיסה שלי לגבי החיים היא שבסוף כולם מתים, והחוכמה היא לחיות לפני שמתים. אני לא לוקח סיכונים מטומטמים, אבל אני לא יותר מדי זהיר".

על מה לא תסלח?

"על רוע סתם, רוע נקי".

איזה חטא היית מבצע אם היית יודע שלא תיתפס לעולם, ולא תשלם כל מחיר?

"הייתי דואג שכל בן אדם עם רכוש של מעל 10 מיליון דולר יעביר לי 1,000 דולר. הייתי לוקח לעצמי נתח מהעושר העולמי".

כיצד היית רוצה למות?

"מהר. לשבור את המפרקת בתאונת אופניים או דום לב בריצה או סתם ללכת לישון ולא להתעורר. ביום שלא אהיה צלול או שאהיה מאוד מוגבל פיזית אני רוצה למות. אני לא מסתכל על החיים כמשהו שצריך להיאחז בו. יכול להיות שבמבחן המציאות אני אאחז כמו שרבים נאחזים, אבל הגישה הפילוסופית שלי היא שלא צריך להתרגש יותר מדי מהמוות".