דוכן פירות וירקות / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
התפשטותו של וירוס הקורונה ברחבי העולם שינתה דפוס חשיבה מאוד רווח בשנים האחרונות - גלובליזציה. התפיסה כי כולנו חלק ממערכת עולמית אחת שכל חלק תורם לה השתנתה, וניכר היום עד כמה כל מדינה לנפשה. ההנחיות האחרונות של משרד הבריאות, בגינן כל מי ששב מחו"ל חייב להיכנס לבידוד, רק מחזקות את התהליך בגינו כל מדינה היא אי עצמאי ומנסה להגן על תושביה כפי יכולתה.
אחד התחומים הנפגעים ביותר כיום הוא שינוע סחורות בין מדינות, ובמיוחד - שינוע מזון. אמירותיו של שר הבריאות השבוע, כי ייתכן שנגיף הקורונה מגיע לארץ גם דרך סחורות, מבטאת חשש במשרד הבריאות שיכול להפוך את ישראל לאי מבודד - משק אוטרקי, לפחות באופן חלקי, המתבסס בעיקר על מה שמיוצר כאן בארץ.
ישראל כמובן לא לבד בסיפור. מדינות רבות בעולם מתחילות להבין עד כמה שימור יכולות הייצור העצמי של מוצרים קריטית, בייחוד ברגעי משבר, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על יכולות חקלאיות, שהרי זהו המפתח לייצור המזון ולהבטיח ביטחון מזון לתושבים.
נושא ביטחון המזון הוא נושא מוכר על שולחן מקבלי ההחלטות, אולם בימים כתיקונם הוא זוכה להתעלמות, זאת על אף היותו אחד מהגורמים המשפיעים ביותר על חוסנה של מדינה. מאז 1981 צנח מספר המשקים החקלאיים בישראל ב-61%, ולא בכדי: כבר שנים שענף החקלאות הפך לשק החבטות של האוצר תחת הכותרות "הגברת התחרות" או "הורדת יוקר המחיה".
זה התחיל עם יבוא של דגים מסין, אפונה מצרפת ועגבניות מטורקיה, תפוחי אדמה מפולין, ואפילו תפוזים - פאר החקלאות של פעם - היום מיובאים. משק גלובלי. אבל כאשר בודקים האם אותו יבוא על חשבון החקלאות המקומית השיג את המטרה, אנו מגלים כי בפועל יוקר המחיה בישראל בכלל ויוקר מוצרי המזון בפרט - בעלייה.
לעומת זאת, אותן מדינות מהן ישראל מייבאת מוצרים נמצאות כעת בחזית הקורונה, ויכולות היצור שלהן נפגעו. השאלה היא האם הצרכן הישראלי מוכן לרגע שבו מדפי הפירות, הירקות, הבשר, החלב והדגים יישארו ריקים, כי בטורקיה כרגע כולם חולים.
לפני עשרים שנה הייתה לסוגיה תשובה ברורה. החקלאות הישראלית הייתה איתנה והיוותה גורם מרכזי בייצור רכיבי תזונה. כעת, כאשר הקורונה דופקת בדלת, היא מגלה כי החקלאות הצטמקה, משקים רבים פשטו רגל, והמשק הגלובלי מתקשה במשימה.
ברגעים אלה מתבהרת מעל לכל ספק חשיבותו של הייצור המקומי, ולפנינו נוצרה הזדמנות לתיקון. המדינה חייבת להפיק לקחים ולשנות את המדיניות הנוכחית אשר שמה את המשק החקלאי הישראלי בתחתית סדר העדיפויות. על המדינה להבין שהחקלאים הם אלה שמיצרים את המזון. נקודה. בהמשך מראה התעשייה את יכולתה בעיבוד מוצרי המזון, בשימוש בתוצריו לייצור מוצרי מזון נוספים, בהארכת חיי המדף שלהם, בשימוש בטכנולוגיות לשם שימור המזון. אולם ככל שנמהר ונכיר בכך שהחקלאים והחקלאות הם הבסיס, נוכל להתכונן טוב יותר לשמירת החוסן הלאומי גם בעתות משבר, שעד לפני מספר שבועות לא העלינו בדעתנו שהוא אפשרי בכלל.
העובדה שהחקלאות הישראלית נשענת היום בחלק מהמוצרים על מקורות אספקה מחו"ל בלבד, היא תוצאה של מדיניות שלא השכילה לחשוב רחוק ולהכין צעדים אופרטיביים חלופיים. גם את משק החלב המתוכנן, שעומד איתן ומספק תצרוכת לכל תושבי המדינה, יש ניסיונות להעביר ליבוא.
כיום לא מגודלים בארץ מספיק מקורות חלבון שמתאימים לדיאטה ברת-קיימא. דגנים, קטניות וצמחי שמן מיובאים היום, כמו גם חלק גדול מכמות הבשר הנצרכת ומהמזון לבעלי חיים. על הממשלה לשנות את המדיניות המרסנת שהיא נוקטת בשנים האחרונות כלפי החקלאים הישראלים ולהכיר באלה כספקי המזון החשובים ביותר של המדינה.
בהמשך, עליה לפעול לעודד ענף זה, לחזקו ולהופכו לאבן-יסוד במדיניות הכלכלית של ישראל. המשפט המוכר "אם חקלאות פה - מולדת פה" נכון גם היום, אבל אפשר גם לומר: "אם חקלאות פה - ישראל חזקה יותר".
הכותבת היא מנכ"לית מועצת החלב