קשישה עם מסיכה בתל-אביב בצל הקורונה / צילום: שלומי יוסף, גלובס
"לא תהא זו הפרזה לומר כי בטלפון הסלולרי טמון סיפור חייו של האדם, באשר אצורים בתוכו רגעים וזיכרונות משמעותיים מחייו של אדם, לצד מידע ופרטים חיוניים לתפקודו היומיומי - תמונות של עצמו ושל יקיריו, כתובות ומספרי טלפון של קרובים ומכרים, יומן, פתקי תזכורות ולוח שנה ועוד. לא כל אדם מגבה את תוכן המכשיר ב'ענן' ושחזור הפרטים לעתים אינו אפשרי ולעתים כרוך במשאבי זמן וממון".
את הדברים הללו כתב שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, ב-2015. הם נכתבו בהקשר שונה לחלוטין מהמאבק בנגיף הקורונה, שבו כולנו עסוקים היום, כשהעליון הורה על החמרה בענישה לגנבי טלפונים סלולריים, אבל הם נכונים גם היום.
שעת החירום הרפואית אליה נקלענו צריכה בהחלט לאפשר למדינה לבצע צעדים מרחיקי לכת, אבל היא לא מצדיקה צעדים מרחיקי לכת מדי. למאבק בקורונה אסור להשכיח מאיתנו את זכויות היסוד של כל אחד מאיתנו, לפרטיות ולצנעת חייו, כנאמר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ולכן, עלינו להתבונן בביקורתיות ובחשד בהחלטת הממשלה בהצבעה טלפונית לפנות בוקר לאשר תקנות שעת חירום (נתוני מיקום), שמאפשרות לה לבצע מעקב דיגיטלי אחרי כל אחד מאיתנו, כדי לעצור את התפשטות הנגיף. התקנות מאפשרות למדינה לבלוש אחרי המבודדים וחולי הקורונה, וכאן צריך לשאול האם יש צורך בכך? הרי גם עד היום מסרו כמעט כל החולים מרצון היכן שהו בכל רגע נתון.
בהיותו מודע היטב לבעייתיות העולה מההחלטה, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "אני וכל השרים ביקשנו להבטיח פיקוח קפדני על האמצעי הזה, כדי שלא יעשה בו שימוש לרעה. ישראל היא דמוקרטיה, אנחנו חייבים לשמור על האיזון בין זכויות הפרט וצורכי הכלל, ואנחנו עושים זאת".
יש לקוות שהשימוש באמצעי המעקב אכן ייעשה אך ורק למטרה לשמה נועד, שלא ייעשה במידע שימוש לשום דבר אחר, ושהמידע יימחק ולא יישמר במאגרי המדינה. אחרת אנחנו נמצאים לפני מדרון חלקלק של פגיעה מוגזמת בזכויות הפרט.