דעה: בגידת התקשורת - בחסות הקורונה, מהדורות החדשות מועלות בתפקידן

מסיבות עיתונאים יומיות בשידור חי ללא שאלות, מסגור אי-כיבוד תוצאות הבחירות כ"מאבק פוליטי" ודחיקת האירועים הדרמטיים לתחתית הליין-אפ • בחסות משבר הקורונה, התקשורת הישראלית ובמיוחד הערוצים המסחריים פסקו מלמלא את תפקידם

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה על הנחיות חדשות למשבר הקורונה / צילום: Gali Tibbon, Associated Press
ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרה על הנחיות חדשות למשבר הקורונה / צילום: Gali Tibbon, Associated Press

בשבועיים האחרונים הציבור הישראלי נמצא עמוק בסערת רגשות. אין תקדים למצב החירום שנכפה עליו. הקורונה כבר השביתה את אורחות חייו, ומאיימת להשבית - בנסיבות מסוימות - אפילו את חייו. לפינה האפילה הזו בדיוק נכנס השלטון הישראלי.

ראשית יש להבין את המהות של דוקטרינת ההלם - להשתמש בהלם הציבורי כדי להעביר החלטות משנות מציאות שלא ניתן להעבירן בזמן אחר. וכאן יש להבהיר: בחסות גישת ה"בזמנים קיצוניים יש לנקוט צעדים קיצוניים", שנכונה, אולי, בכל הקשור לטיפול הבריאותי במגפה - בציבוריות הישראלית מתרחשים בימים אלה מהלכים מטורפים של ממש: סגירת בתי המשפט באישון לילה, מעקב סלולרי כמעט לא מוגבל שמועבר אף הוא באישון לילה בתקנות חירום של הממשלה - אחרי שהכנסת לא אישרה, יו"ר כנסת שמסרב לפנות את כיסאו, יועץ משפטי של הכנסת שחושש להוציא חוות-דעת מחייבת ליו"ר, וחברי כנסת כמו מיקי זוהר ואחרים שמסרבים להעביר לרוב הנבחר את הרוב בוועדות שמגיע להם בשל הרכב הכנסת.

אין לטעות: המשמעות של כל אלה היא אי-כיבוד תוצאות הבחירות. זהו לא פתוס אלא מציאות. שום מדינה אחרת לא מטפלת ככה במשבר. אבל למרות כל אלה, הציבור לא מתנגד. למה בעצם?

הציבור לא מתנגד ראשית כי אין לו יכולת, פיזית ממש, לעשות זאת. הוא ספון בביתו תחת הגבלות מחמירות והנחיות מבהילות. קשה להאשים אותו. הצורך למצוא פתרון לילדים נטולי בית הספר או להורים בקבוצת הסיכון חזק וגדול ממושגים אמורפיים כמו "דמוקרטיה" או "שלטון". איש איש לנפשו.

אולם לאימפוטנציה הזו ישנה סיבה נוספת: הציבור פשוט לא יודע. והוא לא יודע משום שהתקשורת בוגדת בו. מאז ליל המדגם והניצחון הגדול של בנימין נתניהו - ניצחון שלא היה ולא נברא - הנרטיב התקשורתי למעשה לא השתנה. התקשורת דבקה בנתניהו ומפקירה את הציבור לצעדיו. גם אם הם נכונים, והוא מטפל במשבר היטב - לא היא צריכה להחליט על כך, אלא הציבור.

הסיבות לפסיביות ולהתרפסות התקשורתית מרובות: חשש מובנה מפני המחלה (גם עיתונאים הם בני אדם), חשיבה מקובעת וכן - גם העובדה שנתניהו הצליח לכבוש לא מעט כלי תקשורת. התוצאה: אין שיח, והמעט שיש אינו ביקורתי, והכול תחת הקונספציה שנתניהו ניצח, ושהוא בדרך להיות ראש הממשלה.

למעלה משבוע משודרת מדי ערב בשלוש המהדורות החדשות המרכזיות בישראל מסיבת עיתונאים ארוכה בהצגת יחיד, לא ערוכה ובשידור חי, ללא אפשרות לשאלות עיתונאים או לביקורת. מי היה שר הבריאות בעשור האחרון? איך זה שהציבור החרדי (והערבי) עדיין מקיים חתונות רבות משתתפים למרות ההנחיות? מדוע הבדיקות הרפואיות יצאו לדרך בהיקף הנדרש רק שבוע לאחר שהוחלט על נחיצותן הקריטי למיגור המגפה?

אלה שאלות שעליהן תוכלו לקבל תשובה אולי ממנכ"ל משרד הבריאות או מהמנכ"ל לשעבר. ראש הממשלה לא משיב בעת הזו, והתקשורת ממשיכה לשתף עמו פעולה.

שתי ידיעות שפורסמו היום בעיתונות הכלכלית מספרות את הסיפור בתמצית: ב"דה מרקר" פורסם כי שר התקשורת דוד אמסלם עתיד לקבל כוח כמעט ולא מוגבל בתחום שלו. ב"גלובס" פורסם כי מנכ"לי הערוצים המסחריים - אותם ערוצים שבהן משודרות מהדורות חיוורות שבוחרות לפספס את הסיפור החשוב ביותר שיש כיום - נפגשו עם אותו שר וביקשו הקלות. זהו האקלים שבו אנו חיים. וגם את זה שווה לדעת.

ובינתיים, בין ראיון עם מחלימת קורונה מהצפון לבין שיחה עם מבודדת מהמרכז, אירוע כמו סירוב הפינוי של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין נדחק, לעתים אפילו תחת הומור עצמי, לדקה ה-49 של המהדורה, וגם אז הוא ממוסגר באופן מעוות כ"מאבק פוליטי" ולא כאירוע מבהיל, לא פחות מהמגפה עצמה.

האם צעדים קיצוניים כאלה היו עוברים גם בלי תקשורת רופסת? לא נותר אלא לתהות אם העורכים והכתבים לא רק שמועלים בתפקידם, אלא הם חלק מהבעיה עצמה.

הכותב הוא עורך מדור נתח שוק וצרכנות ב"גלובס"