עוברת אורח מסתכלת בנייד כשברקע גרפיטי בבריטניה על ההסטריה בצל הקורונה / צילום: Massimo Paolone/LaPresse, Associated Press
במבט שטחי ולא מעמיק המשוואה פשוטה מאוד: בריאות הציבור ומניעת נזק מאחרים היא מטרה חיונית ועילאית, שהשלטון מופקד עליה. לצורך זה הוא מפקיע מהציבור מעט מחירותו, ובתמורת לזה הוא מעניק לו מאבק יעיל כנגד אויבים. בין אם מדובר באויבים בנשק, ובין אם מדובר בווירוסים קטנים. השלטון כידוע מפקיע לא רק חירויות, אלא גם כספים (מסים), כוח עבודה (גיוס) וכדו'. זה טיב החוזה שבין השלטון ובין האזרח, בתחומים רבים, ועל כן הפקעת פרטיות התנועה תמורת התמודדות עם מגפה נראית כעסקה סבירה.
לא זו בלבד, אלא שרבים מתייחסים בטעות לפרטיות כאל בונוס, ופינוק של בני אדם המבקשים שלא יידעו עליהם דברים. הפרטיות נתפשת לעתים כחלק מתרבות הדורות החדשים, שהפכו אותה למקדש, ובשמה קושרים את ידי השלטון להתמודד עם פשיעה, עם פגיעות מיניות, עם הון שחור, ועם מערכות בריאות.
יש המרחיקים לכת לטעון כי מוטל על האדם עצמו להיות ראוי לשקיפות, ואם יש לו מה להסתיר, והוא מתבייש במקומות שהוא נמצא בהם, הדבר מעיד על בעיה הקיימת בו, ולא בשלטון, ועל כן ראוי מאוד לאפשר את תוכנות העקיבה אחר אלה שצריכים להיות סגורים בבתיהם. מכיוון אחר יש הטוענים שאיבדנו מזמן את הפרטיות לחברות הענק, ואנו מאוכנים כל הזמן, ואם כן אפוא - הצעקה אינה במקומה.
ואכן, אם זו הייתה המשוואה הנכונה אזי התוצאה הייתה ראויה. אלא שצריך לערער על כל מרכיביה, ובעיקר על המוחלטות שבהם. בכל האמור לעיל יש יסודות של אמת, אבל הם עטופים בכשלים רבים. מתן אפשרות לכוח כלשהו, בוודאי כוח שלטוני, לאכן את מקומם של אזרחים היא הענקת כוח עצום לפגיעה בחירויות יסודיות ביותר.
הידע הזה מאפשר ניצול לרעה בהיקפים עצומים, גם במישורים כלכליים (והוא שווה הרבה כסף), אך גם במישורים פוליטיים, פגיעה בחרות ההתאגדות, בקרה על מפגשים שונים וכדומה. בדיוק בשל העובדה שהחוזה בין האזרח לשלטון כולל בתוכו ויתור של האזרח על חלק מנחלתו למען ביטחונו, הוא כולל גם את התחומים שלשלטון אסור לנטר.
ופרטיות אינה פינוק ואינה בונוס. היא חלק מהותי מדמות האדם, מהאינטימיות שלו, מתחושת החרות והחופש, ומיכולתו לפעול בעולם, בלא לחוש באופן מתמיד שהוא מפוקח. יש לו גם אינטרסים שלגיטימי מאוד להסתיר מפני אנשים אחרים, יש לו צורך לא לעמוד לשיפוט מתמיד, ומדובר בפגיעה משמעותית מאוד.
כיצד מבט זה משנה את המשוואה? ההצדקה להשתמש באיכון הזה חייבת להיות רק במצבי קיצון, בהם אכן באמת מדובר בשלום הציבור במובן המלא של המילה, לא ניתן להשיג אותו בשום דרך אחרת גם אם היא דורשת מאמצים מרובים, והתועלת שבה מוכחת וחיונית. בלי זה - לא ניתן להיכנס לדיון.
ברם, בדגפי שבמלחמה צודקת יש צורך להפעיל את הכוח באופן מוצדק, ולא עצם צדקת המלחמה מתירה לעשות כל דבר - כך גם כאן: צריך להפעיל את המערכות ב"טוהר האיכון": ללא שום צבירה של מידע; שימוש במידע אך ורק למטרה הייעודית; מערכת בקרה ופיקוח חיצוניים שלא תאפשר להשתמש בו אלא לצרכים הרפואיים וכדו'.
העתקת עקרונות מוסר המלחמה למוסר האיכון היא הכלי החיוני כדי להצדיק את השימוש בטכנולוגיה זו, ובראש העקרונות האלה הוא החובה המוחלטת להשתמש בו באופן מוסרי ואתי.
הכותב הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר