דעה: משבר חוקתי? ביהמ"ש לא צריך לשמש כמבוגר אחראי, אלא פשוט למלא את תפקידו

ישנם קולות שבמסווה של ניטרליות ומקצועיות מבקשים להגדיר באופן סופי את ביהמ"ש העליון כסמכות המילה האחרונה בדמוקרטיה • חושקים למצב אותו כ"מבוגר האחראי" שיחזיר את הילד הקטן, הלא היא הכנסת, לתלם - זהו ויכוח עקרוני וערכי בין שמרנות ליברלית לאקטיביזם פרוגרסיבי

אולם בית המשפט העליון. בית המשפט לא צריך לשמש כמבוגר אחראי, אלא פשוט למלא את תפקידו / צילום: ראובן קסטרו
אולם בית המשפט העליון. בית המשפט לא צריך לשמש כמבוגר אחראי, אלא פשוט למלא את תפקידו / צילום: ראובן קסטרו

המגפה הנוכחית מייצרת שפע של זמן פנוי לבעלי אג'נדות ומומחים מטעם כדי לנצל את קיומו של המשבר ולהעלות טענות מן האוב ולקדם אג'נדה פרוגרסיבית רדיקלית. במהלך השבוע האחרון התרחשו, לטענתם, כמה משברים חוקתיים. אבל לא סתם משברים חוקתיים - משברים חוקתיים "על אמת".

הפעם, הם אומרים לנו, אין התלבטות. זה לא שנוי במחלוקת. גם דבר אין בין הפוזיציה הפוליטית לבין הדעה המצויה על מצבה של הדמוקרטיה הישראלית - כי הפעם זה "זה". סקירה קצרה של טענותיהם החוזרות מראה כי שיעור התמותה של הדמוקרטיה גבוה אף יותר משיעור התמותה הצפוי ממגפת הקורונה. וזה כבר מחייב תגובה.

הכול התחיל ב"התבצרותו" של יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדלשטיין, ובסירובו לכנסת את הכנסת כדי שתוכל להחליף אותו ביו"ר חדש. הנה! - הם מוחים - הנה ההוכחה שהדמוקרטיה מתה. היא מתה, ואתם הרגתם אותה; הרי מושכלות יסוד בדמוקרטיה שהחלפת תפקידים נעשית באופן מסודר וללא הפרעה מצד המוחלפים. הכיצד פועל יו"ר הכנסת אחרת?

הפתעה: כי זה מה שאומר תקנון הכנסת. התקנון מחייב לכנס הצבעה לבחירת יו"ר כנסת לא יאוחר ממועד כינון הממשלה החדשה.

עד 2016, עם היבחרה של כנסת חדשה, היו"ר הקודם היה מתחלף ביו"ר זמני, הוותיק מבין חברי הכנסת, עד לבחירת יו"ר חדש. ב-2016 תוקן החוק, ונקבע בו כי יו"ר הכנסת הקודם ימשיך לכהן כיו"ר הכנסת עד לבחירת היו"ר בכנסת החדשה.

יבוא הטוען ויטען כי בוודאי הממשלה ה"פשיסטית" העבירה את החוק כדי שתוכל להמשיך ולאחוז ב"קרנות הקורונה", למרות שהעם רוצה להחליף אותה. הפתעה נוספת: 91 חברי כנסת מכל הסיעות הצביעו בעד שינוי החוק (כולל החברים מיש עתיד, ישראל ביתנו, העבודה ומרצ, שעתה עתרו לבג"ץ). אפס מתנגדים. החלפת תפקידים באופן מסודר - ביקשתם? קיבלתם. נראה שאת הפרק הזה הדמוקרטיה שרדה בקושי, אבל שרדה.

בפרק הבא הדמוקרטיה מתה כי "סגרו את הכנסת", תוך שימוש ציני בנגיף. ההגבלות שהוטלו על התקהלויות, הם טוענים, הוטלו במיוחד כדי שלא יהיה ניתן לממש את רצון הרוב וכדי למנוע הליך דמוקרטי תקין בכנסת. הפתעה: לא נכון. החלטת יו"ר הכנסת מחילה על משכן הכנסת את העמדה המקצועית של מומחי משרד הבריאות באשר להתקהלות במרחב ציבורי. ההנחיות שיו"ר הכנסת הטיל נוגעות לאופן פעילותן של המליאה והוועדות; ובשום מצב, כך גם הובהר בהחלטות, לא הייתה כוונה למנוע את עצם התכנסות המליאה, ועדותיה וכן ההתכנסות וההצבעה בהן.

שוב יבוא חברינו הטוען ויטען כי הרי הכנסת הוחרגה במפורש מהוראות משרד הבריאות. מדוע, אם כן, אדלשטיין החיל אותה בכל זאת על הכנסת? התשובה פשוטה: זוהי בדיוק תמצית קיומה של עיקרון הפרדת הרשויות. הכנסת סוברנית להחליט על דרך פעילותה, ועל כן המחוקק בחוק הכנסת הסמיך את יו"ר הכנסת "לתת כל הוראה ולנקוט כל אמצעי הנראים לו דרושים לקיום הסדר והביטחון במשכן הכנסת וברחבה". עריכת ההתאמות הנדרשות צריכה להיעשות לפי החלטה ספציפית שלו, ולא לפי החלטת גורמי הרשות המבצעת. לדמוקרטיה שלום.

הלאה. בפרק האחרון הדמוקרטיה "מתה" כי יו"ר הכנסת וגוש הימין מנעו את הקמת הוועדה מסדרת ואת הועדות זמניות - ובכך, כביכול, פגעו ביכולת הפיקוח של הכנסת על הממשלה. אני מניחה שאתם כבר לא מופתעים שאין לטענה הזו אחיזה במציאות. אכן, בהתאם למקובל במרבית הכנסות, הוועדה המסדרת קמה בסמוך להשבעת הכנסת כתוצאה מהידברות ומהסכמה על המפתח הסיעתי שבהתאם אליו תורכב הוועדה. הפעם, בכל ארבע הישיבות שהוקדשו להידברות בנושא הקמת הוועדה - לא הושגו הסכמות. לכן, יו"ר הכנסת החליט להביא את המחלוקת להכרעה בהצבעה במליאת הכנסת הקרובה, שתתכנס היום (ג').

אז על מה כל הטענות על "מות הדמוקרטיה"? מדוע הפנייה לבית המשפט העליון כדי ש"ישמור עלינו"?

ישנם קולות שבמסווה של ניטרליות ומקצועיות מבקשים להגדיר באופן סופי את בית המשפט העליון כסמכות המילה האחרונה בדמוקרטיה הישראלית. חושקים למצב אותו כ"מבוגר האחראי" שיחזיר את הילד הקטן, הלא היא הכנסת, לתלם, ויורה לה כיצד לפעול.

בחסות עימות פוליטי מובהק, שבו כל צד משחק בכוחו הפוליטי שקיבל ביום הבחירות, אותם קולות מנסים לייצר אלטרנטיבה לריבונות הכנסת, והם רותמים את הציבור למאבקיהם באמצעות תדרוכי עיתונאים, מכתבים, טורי דעה והפגנות - משל ישבו על ספסלי האופוזיציה. אבל לא את חברי הכנסת הם מבקשים להעלות לשלטון; את בית המשפט העליון הם מבקשים להעלות שלטון. זה לא יולי אדלשטיין. זה הוויכוח על סמכויותיו של בית המשפט. זה הוויכוח על סדרי עדיפויות ערכיים. זה הוויכוח בין אקטיביזם ופרוגרסיביות לבין ליברליות שמרנית.

היום, להבדיל מהעבר הרחוק בישראל, השיח הציבורי נעדר כלים "רגילים" של שיח פוליטי, של מדינאות שקולה, של פשרות ושל הכרעות ציבוריות. השיח הציבורי - זירת ההתגוששות במדינה דמוקרטית - הועבר לממלכת הייעוץ המשפטי ובתי המשפט. בעקבותיו נשבינו בתפיסה ש"הכול שפיט". כל ניסיון לנרמל את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות נענה בזעקות על "מות הדמוקרטיה" ובעליית הפופוליזם ההרסני.

בית המשפט לא צריך לשמש כמבוגר אחראי, אלא פשוט למלא את תפקידו. הכנסת ריבונית לנהל את עצמה ולהגן על עצמה. היא לא זקוקה להגנתו של בית המשפט. היא זקוקה שבית המשפט לא יתערב בענייניה. הסטת מוקד הוויכוח מהפרלמנט, מהזירה הציבורית, אל בית המשפט, מבטאת תפיסה מעוותת של דמוקרטיה ושל התפקיד שבית המשפט אמור למלא בתוך מארג האיזונים העדין שבין שלוש הרשויות.

יש להניח לפוליטיקה לעשות את שלה, ולאפשר למאבקי הכוחות החברתיים והפוליטיים להתקיים בזירה שבה הם אמורים להתקיים: בשיח הציבורי, בכנסת - ולא בבית המשפט העליון.

הכותבת היא ח"כית ב"ימינה" וכיהנה כשרת המשפטים

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988