דעה: ערבויות מדינה לסיוע לעסקים – התחייבות ממשית או הבטחות באוויר?

ניסיון העבר מלמד כי כשמגיע מועד הפרעון, המדינה מתנהלת כאחרון הערבים המשתמטים

 

 

ישיבת ממשלה / צילום: לע"מ
ישיבת ממשלה / צילום: לע"מ

המדינה, המתחילה להבין את גודל משבר נגיף הקורונה ואת הסכנה הכלכלית הטמונה בו להמשך קיומם של אינספור עסקים, הודיעה כי היא מקימה קרן סיוע לעסקים בסך 4 מיליארד שקל.

שר האוצר, מר משה כחלון, כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "לאחר דיון עם ראש הממשלה נתניהו, אני שמח לבשר שהחל מהיום בעלי עסקים יכולים לגשת לבנקים ולקבל מענה לקשיים התזרימיים שנגרמו בעקבות משבר הקורונה".

על פי דברי השר כחלון, המדינה מתגייסת ורותמת את הבנקים לסיוע לעסקים לצלוח את המשבר הכלכלי החמור. למעשה, המדינה אומרת לבנקים: תנו לעסקים עכשיו לשרוד ולצלוח את הקשיים התזרימיים על דרך מתן אשראים נדיבים בתנאים מקלים, ואנחנו מדינת ישראל נערוב כלפיכם לאשראים אלה, אם אותם עסקים לא יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם מאוחר יותר.

על פניו, נשמע מצוין. המדינה לוקחת אחריות, הבנקים נרתמים לעזור והעסקים שנפגעו ממשבר הקורונה יצליחו לשרוד. אלא שניסיון העבר מלמד כי הבטחות המדינה לחוד והמציאות בסופו של יום לחוד. לאחר שהבנקים נרתמים למשימות לאומיות על יסוד ערבויות מדינה מעין אלה, כשמגיעה השעה למימוש אותה ערבות, המדינה מתנהלת כמו אחרון הערבים המשתמטים, מחפשת תירוצים מדוע לא לשלם לבנקים מכוח אותה ערבות, ואף גוררת את הבנקים לבית המשפט.

מבלי להיכנס - מטעמים מובנים - לפרטי תיק ספציפי כזה או אחר, נזדמן לנו לייצג במשך השנים בנקים שונים, במקרים שונים, בעת שהגיעה עת מימוש ערבויות מדינה מעין אלה, כשמתברר סופית כי אשראי זה או אחר, אשר אמור להיות מובטח בערבות המדינה, אינו נפרע על ידי הלווה וגם לא ניתן לגבותו.

הדבר קורה בדרך כלל שנים לאחר שהמשבר - בגינו ניתנה הערבות מלכתחילה - כבר חלף או נפתר; ירד מסדר היום הציבורי; ועל ה"כיסא" הרלוונטי באוצר יושב פוליטיקאי אחר או חשב כללי אחר, שכל מעייניו "לצלוח" את תקציב אותה שנה ולחסוך הוצאות למדינה, בוודאי הוצאות "בלתי פופולריות" כגון תשלומים לבנקים.

נזדמן לנו לראות במו עינינו מקרים, בהם הבנקים העמידו מאות אשראים, בתנאים מקלים, במיליארדי שקלים, על יסוד הבטחת המדינה; התנהלו במקצועיות ובמיומנות גבוהה מול הלווים; ואכן הצליחו לגבות את רובם המכריע של אותם אשראים. רק לגבי מיעוט זעום של האשראים נדרשו בכלל הבנקים לפנות בסופו של דבר למדינה לפרוע את ערבותה. אלא שאז התברר כי המדינה מפנה לבנקים כתף קרה, ונוקטת מנהג "הבנק עשה את שלו, הבנק יכול ללכת".

הניסיון לימד כי אין גבול ל"יצירתיות" של המדינה ב"יום פקודה" כאמור, וכי אין היא חוסכת באמצעים כדי לחפש לאחר מעשה, מן הגורן ומן היקב, אמתלות ופרצות על מנת לא לשלם לבנקים מכוח ערבותה. כך למשל, נתקלנו בטענות לפיהן אשראי פלוני לא דווח למדינה בפרוצדורה הנדרשת. לגבי אשראי אחר לא ניתנה כביכול הודעה בזמן, או נפל כנטען איחור בדרישה. עוד נטען לפתע כי מטרת אשראי ספציפי לא הייתה מטרה שהערבות נועדה לחול עליה; או כי לא ניתנו לפעילות הרלוונטית של הלווה רישיונות והיתרים כדין, ומטעם זה אין המדינה משלמת. הועלו טענות כלפי ניסיונות גביית החוב על ידי הבנק הרלוונטי; טענות לפיהן לא כל הנזק נערב; ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה על נציגי המדינה והאוצר.

המדינה ניסתה לאלץ את הבנקים להתפשר עמה "בנזיד עדשים", ובמקרים מסוימים היה אף צורך לפנות לבית המשפט ולנהל הליכים משפטיים בסכומי עתק - יקרים מעצם טיבם - רק על מנת להסדיר בסופו של יום בצורה ראויה את אותם אשראים נערבים.

אם המדינה מתכוונת באמת ליטול על עצמה אחריות כפי שהיא מצהירה בימים אלה, עליה לשנות קודם כל את הגישה ואת ההתייחסות לאחר מעשה, וכן להוכיח זאת בכך שתביא כוונה זו לידי ביטוי בכתב ערבות פשוט להפעלה ולניהול, ברור, בלתי מותנה, בלתי מסויג, חד-משמעי וקל להוכחה מבחינת היקף הנזק ; באופן שלא יאפשר לה לנסות להתכחש בבוא היום לערבותה. זהו אינטרס של כולנו. 

הכותב הוא שותף בכיר במשרד עורכי הדין ב. לוינבוק ושות', המייצג בין היתר את רובם ככולם של הבנקים בישראל