צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאייטיב
62% מדורשי דמי אבטלה הן נשים, כמעט פי שניים מגברים
כשמספר המפוטרים והמוצאים לחופשה ללא תשלום (חל"ת) חצה את החצי מיליון פניתי לשירות התעסוקה וביקשתי פילוח מגדרי של דורשי דמי אבטלה. הנחתי כי אחוז הנשים גבוה יותר, אבל לרגע לא שיערתי שמדובר בכשני שליש (62%) מכלל הפונים לביטוח לאומי.
נשים עולות יותר
איך ייתכן שעל אף ששיעור הנשים המועסקות נמוך משיעור הגברים - כ74% לעומת כ-82% (בכלל המשק) - מספר הנשים שהקורונה הוציאה מהשוק הוא כפול ממספר הגברים? יתרה מכך, בעתות משבר כשחברות מחויבות להתייעל, וכמה שיותר מהר, הראשונים למצוא עצמם מחוץ לארגון הם בדרך כלל בעלי השכר הגבוה, דבר שאמור היה לפגוע יותר בגברים מאשר בנשים המשתכרות בממוצע כ-30% פחות (15% פחות לשעת עבודה).
אז מדוע ארגונים מעדיפים לשמר גברים ולא נשים, הגם שגברים עולים יותר? חלק מההסבר נעוץ בעובדה שגברים יותר מנשים אוחזים בתפקידי מפתח שארגון לא יכול לוותר עליהם, לעומת נשים שקרוב לשליש מהן (כ-30%) עובדות במשרות חלקיות, מה שתורם רבות לקלות להיפרד מהן. בנוסף לכך, בעת האטה כלכלית מעסיקים זקוקים לגמישות גבוהה יותר מצד עובדים (לוחות-זמנים, עומסי עבודה וכו'), סוגיה שהיא הרבה יותר מורכבת עבור אימהות, ועל כן מטבע הדברים נשים נפגעות יותר.
אבל אין בכל הגורמים הללו, לרבות פילוח התעשיות שנפגעו, כדי להסביר את מלא הפער ואת עומק הפגיעה בתעסוקת נשים, שאחד הגורמים המרכזיים התורמים לה הוא תדמית החסר ממנה הן סובלות, או במילים אחרות - ארגונים מעדיפים גברים בכל מצב, בוודאי בתקופות משבר. תדמיתם המקצועית/ניהולית טובה יותר, הם נחשבים כבעלי תרומה רבה יותר לארגון ושיעור העלות-תועלת הנתפס שלהם גבוה יותר, למרות ששכרם גבוה יותר. לזה תוסיפו את העבודה שנשים עולות למעסיק יותר, כיוון שמרבית ההטבות הסוציאליות על גידול הילדים מושתות עליהן (הרחבה בטור נשים מרוויחות פחות אבל עולות יותר), מה שהופך אותן למשתלמות פחות כמעט בהגדרה.
על כן כשעומדת בפני המעסיק הבחירה את מי לגייס לעבודה, או לחלופין את מי לשחרר - ההתלבטות מבחינתו לא גדולה (יש ארגונים שהוציאו לחל"ת רק אימהות).
שתי ציפורים במכה
תמונת המצב הזו מאד מטרידה, אבל אין להתעלם מתרומתן של נשים, שבניגוד לגברים מתנדבות לעיתים לצאת לחל"ת, לשמחתם הרבה של מעסיקים. לדוגמה בארגונים שהוציאו לחופשה רק חלק מהעובדים, אימהות הזכאיות לדמי אבטלה היו לא אחת הראשונות להתנדב לעזוב - בבחינת "שתי ציפורים במכה". גם ממשיכות להתפרנס (דמי אבטלה) וגם נמצאות עם הילדים שתקועים עכשיו בבית, ללא יכולת להיעזר בשירותי שמרטפות או בקרובי משפחה מבוגרים.
על פניו נשמע הגיוני, אבל כשחושבים על כך לעומק ההתנדבות לחל"ת לא לגמרי סבירה, שכן ברבות מהמשפחות בישראל שני בני הזוג עובדים כעת מהבית, ובכל זאת הגברים לא ממהרים לוותר על מקום העבודה, בעוד נשים לא מעטות קופצות על המציאה. מדוע? ההסברים לכך מגוונים, ובראשם הטענה לחלוקת תפקידים מסורתית הנכפית על נשים ומאלצת אותן לאחריות כמעט בלעדית על ניהול המשפחה, בעוד הגברים אחראים בעיקר על הפרנסה, אבל נדמה לי שהיא חלקית בלבד.
טענת הדיכוי והפנמתו על ידי נשים מסבירה רק חלק מהתמונה, שאת חלקה האחר מעדיפים להסוות, כי בעולם של פוליטיקלי קורקט לא נוח להודות בעובדה שהרבה יותר נשים מגברים - להערכתי לפחות שני שליש מהן, כולל אותי - מכוונות משפחה ופחות קריירה (אין גם וגם, כל אחד מכוון או יותר בית או יותר עבודה). לכן, גם כשיש בפניהן הבחירה, למשל בן זוג שוויוני/קואופרטיבי, ופערי שכר זניחים בין בני הזוג, לקריירה אין הרבה סיכוי - למרות המחיר בטווח הארוך, ושעורי החזרה מחל"ת שעלולים להפתיע לרעה.
כאילו אין קורונה
כעת כל שנותר לקוות הוא שהציפור השנייה לא תכזיב, דהיינו שדמי האבטלה ישולמו כמה שיותר מהר, ואם אתם שואלים אותי - גם אם רק יצאתם לחל"ת, אל תחכו דקה. חפשו עבודה כאילו פיטרו אתכם וכאילו אין קורונה, בתקווה ש"תפסידו" כמה שיותר דמי אבטלה. הרבה בריאות.
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com