הכיסא הריק של יו"ר הכנסת, רגע לאחר שיולי אדלשטיין התפטר מתפקידו כיו"ר הכנסת / צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
באוויר מרחפות מילים כבדות. יום שחור לדמוקרטיה, אנרכיה ביזיון, בושה.
מתחת למילים מסתתרים שני עולמות תוכן. החוקתי והפוליטי. הפוליטי ברור לכולם. ערמומי, אכזרי, מלא תכסיסים, לפעמים שפל ותמיד כוחני. החוקתי הרבה יותר עמום ונסתר. בין השאר משום שלא באמת לומדים פה אזרחות וגדל כאן דור שלם של שליחי ציבור שלא באמת מבינים מהו משטר, מהי חוקה, מהם כללי משחק, מה מותר ובייחוד מה אסור.
קשה להבין מערכת ייצוגית שבה למעלה ממחצית מחברי הכנסת לא נבחרו מעולם בשום הליך דמוקרטי. אבל קל להבין איך עשרות רבות של פיונים ממונים שכאלה, התלויים בחסדו של מנהיג נערץ (וגם די עריץ) מסוגלים לרמוס ערכים שהיו פעם יסודות והיום הם סרח עודף.
גם אפשר להבין שליחי ציבור המייצגים ציבורים שבעבורם שוויון לכל אזרחות ללא אפליות ושלטון החוק הם מטרדים שצריך להילחם בהם או לפחות לחסל אותם.
כנגד כל אלה, ניצבת תפיסת עולם אחרת המכבדת כללי משחק, השמה את הטוב המשותף לפני פולחן האישיות הכופפת את ראשה בפני החוק של כולם ומכבדת מאוד את האמינות הציבורית "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלענו". ישבתי על דוכן יו"ר הכנסת שנים ארוכות ולא קלות. לעומתי אל נוכח ראש הממשלה והיו לי שניים כאלה, אהוד ברק ואריאל שרון. לא משום שאני אוהב מריבה אלא שזהו תפקידה המהותי של הכנסת. לפקח, לבקר את עבודת הממשלה ולשמור על הציבור הרחב מפני גחמותיה. כדי להדיח אותי - כמו כל יו"ר מכהן - החוק דורש רוב של 90 ח"כים. לרגע לא עלה על דעתי להסתתר מאחורי חומת המגן המעובה הזו.
כי יו"ר כנסת שרוב היושבים לפניו במליאה לא תומכים בו, כהונתו פסולה לאלתר. כאן שגה היו"ר אדלשטיין את השגיאה שעלולה להעכיר ולהחתים את שבע השנים הטובות מאוד שלו.
הוא היה חייב להיענות לבקשת רוב יושבי הבית ולא להתפלש בבוץ המזוהם של הפשטנים, הצעקנים והבריונים שבחברי סיעתו.
גם משטעה את הטעות הראשונה, הוא לא היה חייב להמשיך ולהתחפר, להעצים את המלחמה המיותרת שהכריזו אויבי הבג"ץ על גוויית הקדנציה שלו. מורשתו של אדלשטיין חוללה בידי קיצונים כמו השר לוין ופשטנים כחבר הכנסת זוהר וחבל שכך. אני אזכור את יולי אדלשטיין כיו"ר נפלא במשכן של שנים ארוכות ואעשה כמיטב לשכוח את השבועה האחרונה והלא מפוארת של תקופתו.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת מטעם מפלגת העבודה