פרופ' אלה מנדלסון, מנהלת המעבדה הארצית לנגיפים / צילום: דוברות בית החולים שיבא
אני: מעשית, אוהבת לקדם דברים ולהגיע להישגים גדולים, לא חרדתית בכלל.
משפחה: משפחתה של אמא מפולין, אבא מאזור שהיום נמצא באוקראינה. הם הכירו כשהוא הגיע ללמוד בעיר הולדתה של אמא. אח של אבא שלח לו סרטיפיקט מהארץ לפני המלחמה והוא עלה לישראל. אמא הייתה אמורה להצטרף לגרעין של השומר הצעיר ולעלות גם היא, אבל העדיפה לסיים את לימודי ההוראה ונשארה מאחור כשפרצה המלחמה. אבא שלח אליה מישהו עם סרטיפיקט שהתחתן איתה פיקטיבית, ואחרי שהם הגיעו לכאן והתגרשו, הוריי התחתנו. אמא הייתה מורה ואבא היה העובד השישי בתעש.
ילדות: עד גיל חמש בתל אביב, עם אחות גדולה ואח תאום. כשאבא עבר לעבוד בתעש בחיפה, עברנו לעיר ושם גדלתי. למדתי ביולוגיה בעירוני ה' והיה ברור לי שאעסוק בתחום. הייתי בנוער העובד והלומד ויצאתי עם גרעין נח"ל לגבים, ואחרי שנישאתי לחבר שלי, ישראל מנדלסון, עזבתי את השירות הצבאי.
ישראל ז"ל: היה קצין מודיעין איסוף קרבי בקבע במלחמת יום כיפור, במסגרת חטיבה 500. ב-24 באוקטובר 73' הוא נהרג. הייתי בת 23, סטודנטית שנה ב' בביולוגיה בטכניון, עם ילד קטן. כל המשפחה שגרה בחיפה נרתמה לעזור לי בצורה יוצאת מהכלל. בגלל הבן שלנו לא יכולתי להרשות לעצמי לקרוס, אלא להמשיך לחיות באיזושהי צורה.
לימודים: מיד אחרי התואר הראשון המשכתי לתואר שני במסלול לדוקטורט בביולוגיה מולקולארית, עם התמקדות בווירוסים, כי בדיוק אז היו תגליות פורצות דרך בתחום. עבדתי על וירוס בעכברים, תחת פרופ' חיים מנור, ודרכו למדנו על מנגנוני התא. ב-81' יצאתי עם הילד לשנת פוסט-דוקטורט במכוני הבריאות הלאומיים של ארה"ב במרילנד, ונשארנו שם שבע שנים. כשמלאו לו 18, הוא התעקש לחזור להתגייס לצבא וחזרנו לארץ.
יצחק זנדברג: שלוש שנים אחרי שנחתנו בישראל, היה לי מזל ופגשתי אותו. הוא אלמן עם שלושה ילדים, שעד להשבתת המשק עבד בתיווך נדל"ן. הפכנו למשפחה גדולה עם 12 נכדים.
המעבדה המרכזית לנגיפים: חיפשו מישהו שיוכל לנהל אותה, וב-88' נכנסתי לשם, בשיאה של התפרצות הפוליו, ורק אחרי שנה מוניתי לתפקיד. באתי מעולמות המחקר הטובים ביותר בתחום והייתי בטוחה שזה קלי קלות, כמו הרבה חוקרים מהאקדמיה, שחושבים בהתנשאות שלעשות בדיקות זה כלום. לקח לי 5 שנים להתמחות בתהליך. במערכת הבריאות יש רופאים ואחיות עם ארגונים חזקים מאחוריהם, שמגיע להם כל הכבוד, אבל עובדי המעבדות עושים עבודת קודש לא פחותה, אלא שהיא מאחורי הקלעים. עובדים עם דוקטורט ופוסט-דוקטורט, שלא רואים ולא שומעים והארגון שלהם לא חזק. הייתי רוצה להאמין שאחרי הקורונה זה ישתנה, אבל אני לא יותר מדי אופטימית.
בתוך המעבדה, שיושבת בתל השומר, יש לנו מרכזים ארציים שבראש כל אחד מהם עומד מנהל - לפוליו, אדמת, שלבקת חוגרת, שחפת, חצבת, איידס, הפטיטיס, שפעת, ועכשיו גם קורונה. בעבר התמודדנו, בין היתר, עם ההתפרצויות של שפעת העופות, שפעת החזירים והפוליו.
קורונה: מהר מאוד אחרי ההתפרצות בסין הבנו שהווירוס עלול להגיע לישראל, ובזכות הקשרים הבינלאומיים שלנו הצלחנו להשיג מוקדם את המתכון הרפואי, הרצפט, לבניית מערכת בדיקה בעצמנו, וקיבלנו משלוח של דגימות מיצוי של נגיף מומת כדי לוודא שהוא עובד טוב. התחלנו ב-200 בדיקות ביום והגענו ל-500, שזה מיצוי יכולות התשתית והעובדים שלנו, כי אנחנו ממשיכים לתת מענה לבדיקות שוטפות אחרות.
בידוד: ביום ראשון שעבר התברר שהסגנית שלי נדבקה בקורונה, ככל הנראה ממישהו שנכנס אלינו. מכיוון שהיא מנהלת בפועל את העבודה ונמצאת בכל מקום בשטח, כל עובדי המעבדה נחשפו אליה וכולנו, למרות שלא נדבקנו, נשלחנו לבידוד ונאלצתי לסגור אותה. למזלנו, בעזרת משרד הבריאות הצלחנו להשמיש מעבדות אחרות שקיבלו הנחיות, פאנלים וקיטים מאיתנו, ובעזרת "מעבדות חי" שסיפקו לנו את המכונות האוטומטיות מקוריאה, העבודה נמשכה כמעט כרגיל. גם עכשיו אני עובדת נון-סטופ ועוסקת בעניינים לאומיים דחופים. אין לי רגע לנשום.
תפיסת עתיד: העולם הפך לכפר גלובלי, וכמו שזה נראה, מגפות כאלה עוד יפרצו. אנחנו תמיד מתכוננים למלחמה הבאה על סמך הקודמת.