דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. ב"קובץ התקנות לשעת חירום 8405" שאישרה הממשלה בסוף השבוע הוגדרה רשימת הגופים החיוניים למשק, אלה שיוכלו להמשיך לפעול במצבת כוח אדם מוגברת גם כשיעמיק המשבר ויוחמרו עוד יותר ההחמרות. הדבר הראשון שחיפשתי זה את עצמי. ואכן, בעמוד 832, בין פינוי אשפה, אירוח שרתים ומסגרות חוץ-ביתיות למוגבלים התפתחותית, מצאתי אותי: "אתרי חדשות ועיתונים שעניינם חדשות". אודה ולא אבוש, אבן גדולה נגולה מליבי; אני חיוני למשק. יש בי צורך, בינתיים, ואם לא בי אז בעיתונאים טובים ממני.
לקח לי שתי נשימות עמוקות להבין עד כמה הייתה חשובה לי ההגדרה הסתמית הזו ששמה אותי בשורה חיונית אחת עם החקלאי, הפועל, נהג המשאית, הקברן, המטפל, השרברב, הפקיד ורבים אחרים. זו כנראה הפעם הראשונה שהיה אכפת לי מה הממשלה חושבת עליי.
ודווקא מהעמדה הזו, ועם כל האהבה והסולידריות, אני מבקש לפנות אל כל חברותיי וחבריי שלא מופיעים ברשימה הנ"ל, ובמיוחד לאלה שהוצאו לחל"ת, שהתבטלו להם פרויקטים, שנסגרו להם המשרדים, שברחו להם הלקוחות, שיושבים בבית ומרגישים לא חיוניים, שזה פשוט כינוי נוראי להדביק לאנשים, ולומר להם בקול גדול: זו הגדרה מטומטמת. אתם כן חיוניים, חיוניים ועוד איך! רוצים הוכחה? אין פשוט מזה, רק תסתכלו איך נראית החברה שלנו כשנוטלים ממנה את כל מה שהממשלה מגדירה "לא חיוני": תרבות ואמנות וספורט ואופנה ועיצוב ופנאי ומסחר וחינוך ותחביבים ואירועים משפחתיים. מי שלא חש ירידה בחיוניות העצמית, אני רוצה ממה שהוא לוקח.
כולנו חיוניים. כבאים ושוטרים זה חשוב, אבל גם צלמי חתונות ומורים לפסנתר וחוקרי מגדר ויועצי מס ואנשים שסתם הולכים ברחוב. תראו עד כמה הם חסרים לנו עכשיו כשהם אינם. הכול חשוב. זה כמו הסימנים החיוניים ברפואה: דופק, חמצן, לחץ דם וחום. הבנאדם לא חייב שכולם יהיו פיקס בכל רגע נתון, אבל אם אחד מהם נמוך מדי או גבוה מדי לאורך זמן, זה סימן מובהק שהבנאדם בצרות. הממשלה יכולה להגדיר אנשים איך שהיא רוצה מהבוקר עד הערב, אבל מבחינתי כולכם חיוניים עד מאוד.
בשביל להבין את הדברים האלה באמת ולהרגיש שייך לעולם, קיימת השירה. בואו נקרא יחד את מילות החוכמה המפעימות של המורה הגדול יעקב רז וניוושע: "כמו יכולים השמיים לומר / ציפורים כן, יתושים לא / כמו אפשר להסיר מכל זה חוט אחד / בלא שייפרם הכל".
בטח שלא, ברור שאי אפשר.
ב. אתם מכירים אותי, אני לא מאלה שזועק פשיזם שלוש פעמים כל בוקר ומכריז על קץ הדמוקרטיה בימים לא זוגיים. בדרך כלל אני לוקח את הדברים האלה ואחרים ברגוע, צריך יותר מכמה שבועות של מגפה עולמית בשביל להוציא את זה ממני.
ועדיין, כשבתחילת השבוע צלצל פתאום הטלפון ועל הצג הופיע מספר לא מזוהה, פחדתי פתאום - ויותר משפחדתי הייתי משוכנע - שזה השב"כ שמתקשר. הוא מתקשר להרבה אנשים עכשיו, השב"כ, גם מסמס. שולח אלפים לבידוד ומלחיץ את כל מי שבא איתם במגע, הרבה פעמים שלא לצורך וללא מתן פרטים, כמו שכתב עמיתי אורי ברקוביץ' ב"גלובס". אחד מאותם אזרחים סיפר את הסיפור המחריד הבא: הוא התקשר למשרד הבריאות לקבל פרטים ושם אמרו לו ש"השב"כ לא טועה". איזה משפט מטורף. הייתי צריך לצאת לחדר המדרגות ולגרד את עצמי על השפריץ של הטיח כמו איזה דב גריזלי מרוב עצבים: מה זה שהשב"כ מתקשר אליי, עם כל הכבוד לקורונה, שמישהו ימכור לי שוקולד, מה אני, ערבי?! זה שהשב"כ בכלל מתקרב לטיפול בסוגיות של בריאות הציבור זה דבר מטורף כשלעצמו, גם אם הוא מופיע בחוק. אבל נראה שבמקום להתקומם נגד לב הבעיה, כל מה שנותר זה לבקש מהשב"כ לנהוג יותר בשקיפות. ברור שקיפות, בטח מה, הרי שקיפות היא השין בשב"כ.
אלה הדברים שמפחידים אותי, לא המשחקים הקטנוניים בכנסת. אני קורא על הכוונה לתת סמכויות למשטרה לקבל מידע מחברות התקשורת על מחויבי בידוד כדי לאכוף איסורי יציאה וכל זאת ללא צו שופט, כלומר ביקורת חיצונית. מה זה אמור להיות? אני קורא על נוהל "האח הגדול" שהופעל בבתי החולים, ובמסגרתו מצולמים ומוקלטים חולי הקורונה מסביב לשעון - גם הקלים שבהם - תוך פגיעה איומה בפרטיותם, באופן שנטען כי הוא מנוגד לחוק בריאות העם. היו חולים שסירבו להיות מצולמים ומבוקשם לא ניתן להם. היו חולים שהתלוננו שמצלמים אותם מחליפים תחתונים. אני לא טוען שהאחים והרופאות מציצים לחולים שלהם בכוונת זדון, חלילה. זה בכלל לא העניין; העניין הוא שאפשר, שזה קורה, שבחסות המחלה ומהמניעים האמיתיים של הכוונות הטובות נחצים הקווים במהירות וללא בקרה. הדבר פסול גם אם כל הרופאים וכל השוטרים וכל אנשי השב"כ וכל הפוליטיקאים טהורי לב וטובי כוונות ולא טועים אף פעם.
ג. אלה הדברים שמפחידים אותי. הטוטליטריזם שם את הרגל בדלת כשהוא לבוש בחלוק לבן וחמוש במודלים סטטיסטיים ואיכונים סלולריים, לא ברובים, או לפחות לא בשלב ראשון. מפחידה אותי המהירות שבה נפגעות זכויות הפרט שלנו. הן הדבר הראשון שמושלך אל האש, תמיד בהליך מזורז. קודם כול מופרות הזכויות של החולים, אחר כך של אלה שהיו איתם במגע, אחר כך של אלה שהיו במגע איתם ואחר כך כל אחד מאיתנו. אני לא מתווכח עם העובדה שמדובר בשעת חירום רפואית, למרות שגם איתה אפשר להתווכח, אבל זכויות הפרט - כמו הזכויות האחרות - הן לא איזה פינוק שניתן לנו בימים "של שגרה", מעין ממתק שלוקחים מאיתנו באופן מוכני כשנהיה קצת קשה. גם הזכויות האלה הן חלק מהותי מבריאות הציבור.
אלה הדברים שמפחידים אותי. הצליחו להרגיל אותנו לאמירה שהצעדים החמורים ננקטים בעיקר "כדי לשמור על המערכת". לשמור על מערכת הבריאות זה כמובן דבר נחוץ וחיוני, אבל רגע אחד, ותקנו אותי אם אני טועה - האם לא כל הקטע של מערכת הבריאות זה לשמור עלינו? כן, אבל לא: הדוח החמור (הם כולם חמורים, לא?) של מבקר המדינה שפורסם השבוע ידע לספר - באיחור ניכר - על חוסר ההיערכות של אותה מערכת בדיוק (משרד הבריאות, קופות החולים ומערך האשפוז) למקרה של התפרצות מגפה. אז עכשיו אנחנו שומרים על המערכת ומפנימים שהמערכת חשובה מאיתנו. אותה מערכת שביומיום מתפקדת בקושי ואף אחד לא מאמין למילה שהיא אומרת, הפכה באחת לאורים ותומים.
ד. אנחנו מקבלים את הכול בצייתנות כנועה - כולל אחיכם. אומרים הן, כמעט בלי לשאול, מסכינים במהירות עם כל החמרה. מכל הדברים, כולל המגפה העולמית, זה אולי מה שמפחיד אותי במיוחד. ברוב הדיווחים אפשר למצוא מחמאות לתושבי ישראל, אולי חוץ מהתל אביבים הלא ממושמעים, עד כמה הם נשמעים להוראות. "יש מקום גדול לשבח את הבגרות וההפנמה המהירה של המציאות החדשה", אמרה תת-ניצב סיגל בר-צבי, ראש חטיבת השיטור במשטרת ישראל. הניגוד המוחלט בין אותה בגרות והפנמה מהירה של הישראלים את המציאות הרפואית החדשה לעומת הכחשה מוחלטת וילדותית של חברי הכנסת שלהם את המציאות הפוליטית החדשה כנראה חמק מבר-צבי, אבל לא מאיתנו. בר-צבי התכוונה לפרגן לנו, אבל לאוזניי זה נשמע נורא. איפה כל הישראלים שאני מכיר ומה עשית איתם?
אני לא מקל ראש בסכנת הווירוס או קורא לערוך מסיבות המוניות. גם אני יושב בבית ומעביר את הזמן. אבל יש סכנות גדולות לא פחות לבריאות הציבור מהקורונה. ציבור צייתן וכנוע שנתון למעקב וזכויותיו נפגעות, שלא מטיל ספק, הוא ציבור חולה.
הספק, גם בעיתות חירום, הוא אחד מהסימנים הכי חיוניים וקריטיים לחברה בריאה. כשאין ספק אני מתחיל לפחד.
הרהור: הממשלה יכולה להגדיר אנשים איך שהיא רוצה, מהבוקר עד הערב, אבל מבחינתי, כולכם חיוניים עד מאוד.