אחמד טיבי / צילום: Ammar Awad, רויטרס
מגפת המוות השחור, שהתפשטה במאה ה-14, הייתה מן הקטלניות בהיסטוריה של האנושות. לפי התיעודים ההיסטוריים חוליה נשאו כתמים שחורים על העור וגומות עיניהם נמשכו מטה בגוונים כהים. ראש הממשלה בנימין נתניהו העלה אותה, וגם את הכולירה מהמאה ה-19 ואת המגפה הקטלנית מהמאה הקודמת - השפעת הספרדית של 1918 - כמבוא לנאומו האחרון.
נאומו של נתניהו ביום רביעי בערב היה מבהיל, ממש. בסיומו ישבו משפחות גרעיניות מרותקות למסך, והפחד, לא בפעם הראשונה השבוע, נתן אותותיו.
לנתניהו יש כוח מאגי על הציבור. נאומים מצמררים הם כוח העל שלו. הוא מעולם לא הצטיין בז'אנר נאומי שלום ותקווה, אך כשצריך להטיל מורא, הוא מומחה מהשורה הראשונה. היום זה לא נכתב כביקורת על האיש וסגנונו, אלא מתחושה שייתכן ובאביב 2020 יש לכך הצדקה. נתניהו היה נחוש להפחיד את הציבור הישראלי, כדי לדרבן אנשים לשבת בתוך הבתים, לברוח מנגיף חמקמק, נקמן ואכזר שעד לרגע זה אף אחד לא יודע לזהות את פועלו באופן מלא.
ההשוואות ההיסטורית על המגפות, הובילו למחשבות נוגות על תקופות מורכבות בהיסטוריה. במרחק קו אווירי, כמה מאות מטרים ממשרד ראש הממשלה, בבניין הכנסת, נזכרנו בחומת ברלין. עם אחד, מחולק לשניים, משני עברי חומה. אלה דואגים לאלה. הקשיים נערמים ונחלקים בין שני הצדדים, אך שיח מעבר לחומה אין. יש אחדים שמסתננים מצד לצד, מעבירים סחורות, לוחשים סודות לחבריהם. אך בגדול, מערב לא מדבר עם המזרח ומזרח לא עם המערב. במסדרונות הכנסת חשו כך. אדם שחלף מחוץ לחדר הועדה המסדרת, יכול היה לראות את יו"ר הועדה המסדרת של כחול לבן, ח"כ אבי ניסנקורן מחליף מילה, מחווה, עם ח"כ משה גפני מיהדות התורה. יש קשרים בין שני העמים, משני צדי החומה. שומרים על יחסים טובים, בשביל העתיד המשותף של העם. מי יודע, אולי יום אחד ייתנו להם לשתף פעולה.
השבוע הקשה של גפני
לגפני היה שבוע קשה. בבת עינו נלקחה ממנו. מקום העבודה הקבוע שלו, ועדת הכספים עברה יד. ועוד למי? לאנשי ישראל ביתנו שהחריפו את הטונים נגד נציגי החברה החרדית בשנה האחרונה. זה צרב, זה כאב. גפני מתגאה בקשרים החזקים שלו עם נציגי הרשימה המשותפת. בהסתודדויות בין מזרח למערב, נכלל גם חברו הטוב של גפני, בקרוב אולי חברו לשעבר, ח"כ אחמד טיבי.
הפרידה של הצמד גפני-טיבי היא מחזה קורע לב. שלא יקל ראשכם בדבר. בין השניים התקיים ציר פוליטי וחברי ממושך שנים. טיבי נהג להישען על ידידו ולהשיג הישגים נחוצים עבור הציבור הערבי. הוא לא יכל לנפנף בכך בראש חוצות כדי לא לשרוף את הגשרים ולכן הדבר נעשה בשקט, בסגירות פוליטיות מתוחכמות.
אולם השנים 2019-2020 יירשמו בהיסטוריה של ישראל כימי ההתעוררות הפוליטית של הציבור הערבי. הרשימה המשותפת הפכה תוך זמן קצר מקבוצה של עסקנים לא מוכרים, שאיש אינו סופר אותם, לכוח הפוליטי השלישי בגודלו בכנסת וטיבי הבין שאין לו ברירה. עליו לנטוש את החברותא הסודית והאישית עם גפני ולתבוע עבור הציבור שלו, להיכנס בדלת הראשית למשכן.
וכך, 15 מנדטים, תורגמו השבוע לשני יושבי ראש ועדות, לא פחות. הישג היסטורי. הועדה המיוחדת לרווחה ועבודה בראשות ח"כ עאידה תומא סלימאן (חד"ש, המשותפת) והוועדה המיוחד למיגור האלימות בחברה הערבית בראשות ח"כ מנסור עבאס (רע"ם, המשותפת). שני מנצחים הסתובבו השבוע בגאווה גדולה, ח"כ איימן עודה וח"כ אחמד טיבי.
מאחורי הקלעים, ברגעים שבהם הוכרזו שמות הוועדות וזהות העומדים בראשן, היו מי שדרשו מניסנקורן להחליף את שם הועדה למיגור האלימות בחברה הערבית, לוועדה שתעסוק במיגור אלימות באופן כללי. עם הכוח בא התיאבון והם רצו להיתפס ככלל ישראלים, כאחראים לציבור, גם היהודי. 'מה אתם רוצים שייכלל שם בנוסף', הם נשאלו והשיבו מיד. גם הטיפול באלימות ספציפית נגד חברי הקהילה האתיופית.
אך בכחול לבן שירטטו להם גבול. 'שתי ועדות קיבלתם, יותר מכל סיעה אחרת. אם אתם רוצים לפוצץ הכול על זה, תפדלו'. במשותפת התקפלו. טוב ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ. חברי המשותפת הבכירים מבינים שהישגיהם בבחירות עשויים להיות חלקיים, זמניים. כל הוועדות, כולל אלה שקיבלו לרשותם הוקמו כמיוחדות וזמניות. העסק יתקפל ברגע שתוקם ממשלת אחדות ובמשותפת יודעים כי הדבר על הפרק ועם הקמת ממשלה, גם חלוקת הועדות תשתנה.
בינתיים, במשותפת לוקחים מה שיש ומקווים לטוב. יו"ר המשותפת, איימן עודה, שהוא גם יו"ר מפלגת חד"ש, מיהר לצ'פר את תומא סלימאן. הוא שמע את הביקורת הציבורית על כך שבראש אף ועדה לא הוצבה אישה וגם היה לו אינטרס אישי. תומא סלימאן לוטשת עיניים לתפקיד יושבת חד"ש הבאה ועבור עודה כדאי לשמור עליה עסוקה ומרוצה ולא חותרת תחתיו. ייתכן שהוא מפנטז על תפקיד יו"ר האופוזיציה והדבק לשמירת המשותפת יחדיו עובר באמצעות חלוקה הוגנת של צ'ופרים, לכולם.
טיבי, חולם על מינוף ההשפעה והעוצמה מעבר לתפקיד יושב ראש ועדה. הוא אחד מן הח"כים הוותיקים, המתוחכמים והמנוסים שיש בכנסת. אם מישהו היה שואל אותו מה על השולחן מבחינתו, זה בכלל תפקיד של שר.
ציר פוליטי שקט ומרתק
בעוד השיח הציבורי ברובו עוסק בקרבות הליכוד אל מול כחול לבן וגם רבים הדיווחים על הנעשה בתוך גוש הימין, הציר הפוליטי השקט והמרתק נרקם בחודשים האחרונים, בין שני ח"כים בולטים של כחול לבן לבין ראשי המשותפת.
אלה הם שני פוליטיקאים המצטיירים ככוחות החזקים במפלגת הינוקא - אבי ניסנקורן ועופר שלח. הם הצמד הרלוונטי בניהול מערכת היחסים העדינה ובניית האמון עם אנשי המשותפת. הקשר חשוב ומעמיק, וככל שנציגי הציבור הערבי הולכים ומשתנים לנגד עינינו, שומטים את העיסוק בנושא מדינת פלסטין, כך גם התחילו להבין בכחול לבן שלברית הפוליטית הזו תהיה רלוונטיות גדולה בעתיד. שלח וניסנקורן שומרים על קשר רציף, חברי. לא לחינם בהצהרות הפתיחה של תומא סאלימן ועבאס, בראשות הוועדות, הם לא חסכו מילים ומחמאות ותודות למצב הפוליטי החדש.
מה הציפיות של המשותפת? זה ברור. הם לא תינוקות ומבינים שממשלת האחדות מתדפקת על הדלת. אם וכאשר כחול לבן ייכנסו לגוב האריות של הליכוד, הם מצפים משלח ומניסנקורן להמשיך לדאוג להם ולטפח את היחסים. וזהו הסיפור של העת הזו: ציר טיבי-גפני נזנח לאנחות. טיבי נטש את המגבעות השחורות ושם ביטחונו בכחול לבן.
אדלשטיין ויתר על הנשיאות
אבי ניסנקורן היה עמוס מאוד השבוע. מי שהתבונן בו, דרך מסכים, יכול היה להסכים שהוא איש נכון במקום הנכון בעת הזו. בלי רעש וצלצולים, בלי להכאיב ולפגוע, הוא שמר על קשר רצוף עם המתבצר, יו"ר הכנסת היוצא יולי אדלשטיין, אך לא ויתר ולא עיגל לו פינות בשום מצב. יום רביעי היה יום קשה במיוחד, בלשכתו של היו"ר. הוא הקיף עצמו בצוות היועצים הקרוב אליו, מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ, היועץ שלומי וריאט והדובר פנחס וולף. הקבוצה שמקיפה אותו, במיוחד הראשון המנכ"ל, תמכו בו עם ההליכה עד לקצה. זה ישרת אותו במרכז הליכוד. ביחד הם כתבו לו נאום של מרטיר, כאילו אדלשטיין נפל על חרבו בהגנה על המולדת, לא פחות.
ברגעי השיא, יום רביעי בבוקר אחר השעה 11:00, עורך דין איל ינון רץ לחדרו וניסה לדבר על ליבו, להסביר שזה אקט קיצוני, חריף, לא הולם את המעמד. אבל אדלשטיין היה מוקף בחברותו הקרובה ולבו התקשה. פניו לעבר ראשות הליכוד ולא לעבר נשיאות המדינה ולא נותר עוד על מה לדבר. הוא שידר את הדברים שלו בשידור חי, בלי שהוא נותן רמז מטרים לסגל הבכיר בכנסת באשר לכוונתו.