מתקן חירום לטיפול בחולי קורונה באיטליה / צילום: Claudio Furlan, Associated Press
כשנגיף הקורונה יובס והחולים יבריאו, נישאר עם הלקח. הלקח הגדול ביותר שהקורונה צריך ללמד את מערכת הבריאות הוא - להביט קדימה בזעם. להביט בעתיד בעיניים פקוחות, ובלי שמץ של "יהיה בסדר".
כשאנחנו מקבלים החלטות, קל לנו להסתמך על מה שלנגד עינינו באותה שנייה. וכשהתחלנו לשמוע על הקורונה, היא הייתה מחלה ערטילאית שקרתה בסין. רחוק מהעין.
כששמענו על "הבידוד" בסין זה היה אפילו עוד יותר רחוק: 15 מיליון איש נשארים בבית, מחוז שלם מושבת. מי עושה דברים כאלה?! ובכן, הסינים עשו אותם כי הם הביטו קדימה והבינו שככל שהמגפה תתפשט, יהיה קשה יותר לשלוט בה. היה חשוב להם לעצור אותה כמה שיותר מהר, גם במחיר שנראה בלתי סביר בעליל - לכלכלה ולחירויות הפרט. זה עבד, והמגפה שם נבלמה.
האיטלקים לא הביטו קדימה, לא בזעם ולא בכלל. הם עצמו עיניים, ושילמו מאוד ביוקר. ב-15 בפברואר היו שם שלושה חולים, וכך זה נשאר עד ה-20 בפברואר, שבו היו ארבעה מקרים. אז, מה שהיה לאיטלקים מול העיניים היה איזה אפצ'י, בקנה-מידה שאפשר להכיל ולבלום. אבל הם לא עשו זאת, כי לא השכילו להבין לאן זה הולך, וכמה מהר המחלה הזו תתפשט. ב-21 בפברואר כבר עלו ל-21 חולים, וביום אחרי זה, ל-79.
ב-10 במרץ היו באיטליה יותר מ-10 אלף חולי קורונה, ו-631 מקרי מוות. וכעת, שבועיים אחר-כך, חצתה איטליה את רף ה-9,000 מתים, כאשר רק אתמול נוספו לה עוד 969 מקרי מוות. זהו מספר נורא, שלא יעלה על הדעת של נפשות שאסור שיאבדו. אסור שתאבד ולו נפש אחת בגלל רשלנות במניעה ובבלימה.
לא צריך להיות חכם סיני כדי להבין במניעה. הדיין רבי דניאל בן-יהודה, חי באיטליה במאה ה-13, ובפיוט הידוע שלו "יגדל", הוא מייחס לאלוהים תכונה מופלאה: "מביט לסוף דבר בקדמותו".
גם אצלנו בישראל, לא היו ב-21 בפברואר הרבה מקרי קורונה. ולכן, כשהופעתי ב"אולפן שישי" אצל ירון דקל באותו יום, ודיברתי על הצורך בנוהלי בידוד, ובכך שתהיה התייחסות למגיעים מחו"ל מרגע נחיתתם, אפשר היה לחשוב שזו תגובת-יתר. אבל זו הייתה תגובה מדויקת. לא הגבתי למה שהיה בארץ באותה עת, אלא הבטתי קדימה, והצעתי תגובה הולמת לתרחיש הסביר והלא-סימפטי של השתלשלות-התפשטות המחלה. הזכרתי, כי הסארס הגיע ל-37 מדינות. היום קראתי ב-Worldmeter שהקורונה התגלתה ב-199 מדינות.
לצערי, כעת אנו מבינים שתגובת-יתר איננה תגובה מיותרת, אלא תגובה מדויקת-נדרשת למצב שעלולים להגיע אליו אם נתרשל, ואם התרחיש הפסימי יתממש. כעת מבינים, שעל כל רשלנות בבדיקה של מי שנחת מחו"ל, ורק קפץ לבקר את אביו הקשיש, או יצא לכדורגל, משלמים הרבה מדי אנשים.
גם כשהקורונה תחלוף, תמיד יהיו הפתעות אחרות - בין הסארס, לשפעת העופות, לשפעת החזירים - ומי יודע מה עוד. העולם הפך למקושר-מחובר. אנשים טסים ממקום למקום, והנגיפים בעקבותיהם. לפעמים בעיות הבריאות הן מקומיות, אבל לא פחות מסוכנות. אז כדאי להשאיר אותן קטנות ונשלטות.
זו המשרה שאני רוצה שתתווסף למשרד הבריאות. זה הנוהל שאני רוצה שייחרת בו - "מביט לסוף דבר בקדמותו". נוהל, שדרכו מחשבים כל סיכון קיים, בודקים לאן הוא יכול להגיע, וכיצד הוא יכול להימנע. זו הדרך היחידה להתמודד עם סיכונים גדולים - להרוג, או לבודד אותם, כשהם קטנים.
כן, גם אם זה יעלה ביוקר.
ניהול סיכונים (ולא נמנום מול סיכונים) פירושו להתכונן לתרחיש הגרוע, גם במחיר של ביקורת ציבורית - עיין ערך "אתם היסטריים". גם במחיר של הפסד כספי והאטת הכלכלה. ניהול סיכונים בעודם קטנטנים - זה מה שאני מצפה ממערכת הבריאות שלי לעשות. ויש בה מספיק אנשים טובים, שיידעו לעשות את זה. הישראלים מוכיחים שהם גם יודעים לקבל את זה, ולעמוד בזה. גם ניסויים שמתבצעים במקומות אחרים מעידים שאנשים מעריכים יותר את התועלת מאשר את המחיר הכספי. במיוחד כשמדובר בחיי אדם. עשרות, מאות וחלילה אלפי מתים, הם מצב שלא נוכל לעמוד בו. במיוחד אם האסון הזה ניתן היה למניעה דרך פעולה ברורה וצעדים מרוכזים, גם אם כואבים.
הכותבת היא ראשת המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות בפקולטה למינהל-עסקים, הקריה האקדמית אונו