עובדת בצוות רפואי מחוץ לבית חולים בניו יורק, ארה"ב / צילום: Kathy Willens, AP
"כפי שקשה לדמיין שליחת חייל לקרב בלי אפוד קרמי, כך יש לראות גם שליחת צוותים רפואיים לטפל בחולי קורונה, ללא מיגון מתאים" - כך אומרת ל"גלובס" פרופ' מיכל ליניאל, מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, החוקרת את נגיפי הקורונה: הווירוס הנוכחי, סארס2 (Sars CoV-2), הסארס המקורי (Sars Cov-1) שהופיע בשנת 2002, והמרס MERS שהופיע בשנת 2012 באיזור ערב הסעודית, ומקורו בגמלים.
אספקת מיגון מתאים לצוותים הרפואיים - רופאים, אחים, ורוקחים - אומרת ליניאל, היא ראשונה בסדר החשיבות, שכן "אם לא תהיה לנו מערכת בריאות מתפקדת, נגיע למצב של איטליה או של ספרד וכמו המדינות שעומדות בתור, ואנו לא רוצים להיות שם".
"וזאת אני אומרת לאו דווקא כחוקרת קורונה, צריך שיהיה דיבור שוטף בין המערכות שמנהלות את הלוגיסטיקה של המדינה לבין המערך המחקרי בארץ", מציינת ליניאל. "הצבא בנוי לטיפול במשבר כזה, לתגובתיות מהירה, צריך לנצל את היתרון הזה, ואסור לבזבז זמן. צריך למצות ולנצל את הנקודות שישראל חזקה בהם: מחקר, מקוריות ,הייטק. צריכים לעבוד בהרבה כיוונים. הכרחי שהמדענים ומקבלי ההחלטות ידברו באותה שפה, כמו במלחמה, כי אחרת לא נוכל לנהל את הדבר הזה. פועלים צוותים שלא מונו על ידי שום גורם רשמי, אבל מתבססים על הדבר היחידי שמדען יודע לעשות והוא ללמוד מידע ונתונים ולהתייעץ עם מדינות שטיפלו ומטפלות היטב במשבר".
"בין היתר, מאוד חשוב להחזיר איזו נורמליות לפעלתנות של המשק. יש מקומות בעולם שעברו לעבוד במשמרות, כך שצוות שעובד בשעות מסוימות לעולם לא יפגוש את הצוות שעובד בשעות האחרות, ותמיד יהיה צוות לגיבוי. המלחמה בקורונה היא כמו ניהול של קרב, וכך צריך לחשוב על זה. גם ברמה הלוגיסטית, ולא רק ברמת מחקר הבסיס. להחלטות לא נכונות עלולות להיות תוצאות שליליות דרמטיות. הצוותים הרפואיים הם החיילים שלנו בקרב הזה, וכמו שלא נשלח לקרב חיילים בלי מיגון מתאים, כך אי אפשר לשלוח את הצוותים הרפואיים לקרב הזה מבלי לספק להם את המיגון המתאים".
"כל מי שמשווה את זה לשפעת טועה ומטעה"
ליניאל מציינת כי יש מאמץ כביר ושיתוף פעולה בין מדענים בכל העולם, כדי לנסות לפתח חיסון לנגיף, או לפחות תרופות כלשהן, שכן אין לצפות שהנגיף הנוכחי ייעלם מחיינו כפי שנעלם הסארס 1, לאחר שהביא למותם של כ-800 מתוך כ-8,000 שחלו שיעור תמותה 9.6%). "הסארס 1, עם כל הדרמה סביבו, הרג בצורה מאוד יעילה", אומרת ליניאל. "הנגיף הנוכחי מביא לשיעור תמותה שעדיין לא ידוע לנו אך הוא כנראה בסדר גודל של 1%.למרות שבאיטליה וספרד המספרים המדווחים הם קרובים ל-10%, מי שנבדקים היום הם כאלה שיש להם סימפטומים, אך אנו יודעים שיש גם חולים שאין להם סימפטומים. כאשר לוקחים זאת בחשבון מגיעים למעשה לשיעור תמותה נמוך יותר (שכן מספר החולים, שהוא המכנה בשבר הזה גבוה מהידוע). זה לא קיים בווירוסים אחרים שאליהם כבר התרגלנו. אפילו בשפעת, גם אם הסימפטומים קלים, עדיין יש סימפטומים".
"ברור שמדובר בשיעורי תמותה שונים לגמרי (בין הסארס הראשון לנוכחי), אבל לנגיף הנוכחי יש יכולת הדבקה מאוד יעילה", מסבירה ליניאל. "ויש עוד אלמנטים לא פתורים לגבי הווירוס הזה, כמו למשל, למה ילדים חולים פחות, למה נשים חסינות לו יותר. הוא גם מאוד שונה בהתנהגות הקלינית שלו: גם אחרי ההדבקה החולה מרגיש טוב ורק אחרי מספר ימים יש נפילה. כך שכל מי שמשווה את זה לשפעת טועה ומטעה. אסור להתבלבל, זו לא שפעת. אולי מבחינת שיעור תמותה סופי ההבדל נראה לא מצדיק את ההתנהלות של העולם, אבל יש עוד הרבה שאלות בסיסיות לא פתורות לגבי הנגיף הזה".
עדיין מי שחולה ואינו בקבוצת הסיכון, לא חווה את זה קשה יותר משפעת.
"המשפטים האלה מטעים, כי אנשים אומרים לעצמם: מקסימום נהיה ארבעה ימים בבית. אסור לשכוח - איטליה מלאה היום באנשים בני 40 שמחוברים למכונות הנשמה. זו מחלה שעדיין רב הנסתר בה על הגלוי. זה נכון באמת שהקשישים בסיכון מאוד גבוה, וגם נכון שבשפעת עונתית מספר המתים באיטליה גבוה בצורה מאוד משמעותית מהמספרים בישראל. הסיכון לקשישים הוא מאוד גבוה ממחלות אחרות שאנו מכירים, אבל זו לא מחלה קלה וחלילה לנו להגיע למצב שבתי החולים יהיו מלאים בחולים צעירים או מבוגרים. הם אולי ייצאו מהמחלה, אבל זה יהיה רע מאוד אם ייחסרו מיטות ואם ייפגע הטיפול האנושי, שהוא חשוב לא פחות מהיבט הקליני. בהרבה מדינות מתחילים עכשיו להקצות בתי חולים למקרים הקלים, וגם כאן עשו את זה בתבונה עם בתי המלון, ועדיף שחולים כאלה יקבלו טיפול תומך, כדי לא להעמיס על המערכת, שזה מה שקורה בספרד ואיטליה. מדינות נוספות כמו ארה"ב ואנגליה ואולי גם הולנד, נמצאות קרוב לנקודת האל חזור".
איך מסבירים את העובדה שבגרמניה המספרים אחרים לגמרי, נמוכים בהרבה, מבחינת תחלואה ותמותה?
"אנחנו מדברים באופן שוטף גם עם מדענים בגרמניה כדי לנסות להבין מה קורה שם, וגם הגרמנים לא לגמרי מבינים. מה שידוע לנו עד עכשיו, זה שבגרמניה אין כמעט חיים בין-דוריים, כלומר אין כמעט מגע בין הסבים והסבתות לנכדים, לא כמו אצלנו שמשאירים את הנכדים אצל סבא-סבתא כשנוסעים לשבוע סקי. כנראה שיש לזה משמעות עצומה; שנית, מערכת הרפואה שם גדולה פי 2-3 מבחינת צוותים רפואיים פר חולה; ודבר שלישי שלמדנו מהם שיש להם מיגון.
"צריך גם לזכור שחלק מהמספרים הלא מוסברים נובעים גם מהבדלים בנהלים ובהגדרות בין הארצות השונות. למשל, איך תדווח על אדם שיש לו מחלות רקע שהגיע לבית חולים כי יש לו שלשול חריף והוא מאובחן כחולה קורונה ולאחר שבועיים מת. האם תכלול אותו במניין חולי הקורונה? יש טענה כי בגרמניה אדם שמגיע לבית החולים עם לחץ בחזה ובין היתר יאובחן כחולה קורונה, וימות מהתקף לב, לא ייספר כנפטר קורונה. כך שצורת הספירה השונה יכולה גם היא להיות הסבר למספרים הנמוכים בגרמניה. כל השאלות החשובות האלו מחייבות דיבור ישיר עם צוותי הרפואה שבשטח כדי להבין את השונות".
בהתייחסה להבדלים הנוספים בין הסארס המקורי לנגיף הנוכחי, הסבירה ליניאל ששני הנגיפים מאוד דומים מבחינת רצף ה-DNA, וכן בחלבון הספייק שלהם (זה החלבון שבונה את ה"כתר" של הנגיף ואחראי על הקשירה לחלבון בתאים האנושיים). ואולם, "למרות הדמיון בספייק ובאיזור הקישור, מסתבר שהם לא 'פותחים את הדלת' באותה צורה".
מה זה אומר מבחינה מעשית?
"הניסיון בזמנו לפתח תרופות לסארס 1, לא יכול להיות בסיס לתרופות לסארס 2, כי הם שונים באופן שבו הם ״פותחים את הדלת״ לחלבון של התא. ולכן הפתרונות שהחלו לפתח לגבי הסארס 1, לא יתאימו, וחבל לבזבז זמן על זה. כל אותם דברים שהיו מוכנים בקנה לטובת סארס 1 ולא הגיעו לשלב קליני (כי הסארס למעשה נעלם מחיינו ולא היה טעם להמשיך ולפתח), לא יצלחו למשימה הנוכחית. המאמץ החשוב מאין כמותו ליצור נוגדנים שינטרלו את ה'דלת' של סארס 2, חייב להתחיל מהכרות מעמיקה עם הנגיף הנוכחי שגם הוא משתנה ויש ללמוד מה משמעותם של שינויים אלו בהקשר הקליני".
"הפעם לא כמדענית אלא כאזרחית מודאגת", מציינת ליניאל ואומרת כי לקראת ליל הסדר, המדינה חייבת להיערך לדאוג לאוכלוסיית הקשישים ולאפשר להם לקיים ליל סדר מבלי להיפגש פיזית עם בני המשפחה. "בעניין הזה נכון לעכשיו, לא שמענו עדיין קול צלול וברור ברמה הלאומית. שמענו ולמדנו איך להתעטש ואיך להגיד שלום או נמסטה ללא מגע ישיר, וזה חשוב מאוד, אך שמירה על ההורים שלנו ועל הסבים והסבתות בליל הסדר ובשבוע פסח היא חובתנו הלאומית, וזה עדיין בידינו".