ספרות | פיצ'ר

"באמצעות הטקסט של בארת עיצבתי את חיי"

הסופרים המובילים בישראל מספרים ל"ליידי גלובס" מהו הספר שהתווה את דרכם, ועל אילו ערכים נאלצו לוותר כדי לדייק את חייהם • פרויקט מיוחד

דרור משעני / צילום: איל יצהר, גלובס
דרור משעני / צילום: איל יצהר, גלובס

דרור משעני: "לא ידעתי אם תחושת ההסתגרות בין הספרים איננה חלום אנוכי"

"סופרים וסופרות רבים השפיעו על בחירות שעשיתי בחיים, אבל אף אחד לא עיצב אותם כמו הסופר, הפילוסוף והמבקר הצרפתי רולאן בארת. גיליתי את בארת בתחילת שנות ה-20 שלי, בשפה העברית ובירושלים. הייתי סטודנט למשפטים ולספרות והנחתי שאחרי שייגמרו הלימודים אעשה התמחות ואהפוך לעורך דין; איך עוד אוכל להתפרנס? אלא שאז, בזכות הכוח המעורר והמדייק של המפגש הראשון עם יצירותיו המסעירות, הבנתי שקודם לכן, רגע לפני שאני מתחיל את החיים ה'אמיתיים', אני מוכרח ללמוד צרפתית, וכמה חודשים אחר כך כבר התגוררתי בפריז.

"כבר קיוויתי אז שהחיים שלי יהיו קשורים בכתיבה ובקריאה, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה, ובעיקר, לא ידעתי אם זה לגיטימי; האם תשוקת ההסתגרות בין הספרים, בספרייה או בחדר העבודה, איננה חלום אנוכי? ואיך מיישבים את התשוקה לקשור את גורלי בספרות עם צורכי החיים, כלומר עם הצורך למצוא מקצוע ולהתפרנס?

"בארת שוב בא לעזרתי. בחנות ספרים קטנה גיליתי את 'ערבי פריז', אוסף טקסטים יומניים שכתב ושפורסמו רק לאחר מותו, ומיד ידעתי שאני מוכרח לתרגם את הספר לעברית. נדמה לי שהבנתי שתרגום היומנים שלו יהיה שער לכתיבה שלי, ואולי חשוב מכך, שער לחיים שהקריאה והכתיבה נמצאות במרכזם, כמו חייו שלו.

"כך, במשך חודשים אחדים, בגיל שבו אנחנו מעצבים את חיינו, ממש תרגמתי - לא רק את יומניו של בארת משפתו שלו לשפתי, אלא את גם חייו לחיי; וכך, באמצעות החזרה המיוחדת הזאת על טקסט של מישהו אחר שהספרות היא מרכז עולמו, עיצבתי את מה שרציתי שיהיו חיי הבוגרים".

על מה היית צריך לוותר כדי לדייק את עצמך?
"מאז עברו כמעט 02 שנה. הצלחתי להפוך את הספרות לדבר שאני עושה רוב הזמן, ולכאורה, באופן 'לגיטימי'. במשך השנים ערכתי וכתבתי ולימדתי ואפילו הצלחתי לכתוב ארבעה רומנים. ובכל זאת - רוב הזמן אני מרגיש שאת המלחמה על ההסתגרות בספרייה או בחדר העבודה אני צריך להילחם. זה קשור כנראה בי ובאופיי, אבל אני חושב שזה לא רק אישי - ההתבודדות, ההסתגרות הזמנית מהעולם, ממשפחה, מקשרים חברתיים, החיוניות כל כך לכתיבה ולקריאה, הן מעשה שנעשה יותר ויותר מסובך, אולי אפילו אלים. הכתיבה והקריאה הן מחוות של התנתקות, וצורת החיים העכשווית שלנו איננה סובלנית כלפי ההתנתקות הזאת.

"לפני כשנה בערך, כשהרגשתי שאני עומד להיות מובס במלחמה הזאת, שוב בא בארת לעזרתי. גיליתי ספר חדש שלו - 'הכנה לרומן' - שהוא בעצם קורס שהוא לימד בשנתיים האחרונות לחייו, ושפורסם לאחרונה על פי הקלטות שבוצעו במהלך השיעורים. הקורס הזה, למרות שמו, איננו מדריך כתיבה, הוא מדריך לחיים. את הדברים הנאמרים שם כתב בארת מתוך אבל עמוק על מות אמו ועם תודעת מותו שלו, ההולך ומתקרב. נדמה היה לו ששנותיו ספורות - והוא שאל את עצמו כיצד יוכל לייחד אותן לכתיבת הרומן שהוא חלם לכתוב, ולא לדברים אחרים שצריך לעשות. הספר הדהים אותי: הנה כך, כשהוא בשנות ה-60 לחייו, האדם הזה, שכתב ספרים רבים ויפים כל כך, מרגיש שאת הספר שהוא באמת רוצה לכתוב הוא עדיין לא כתב, ושהוא מוכרח להילחם על כתיבתו, להתגונן מפני העולם, כדי לשהות בתוך הספרות ולכתוב אותו.

"הנה פסקאות אחדות מתוך הספר, שבהן מספר בארת כיצד התחיל להתכונן לכתיבת הרומן הזה, שהוא אף פעם לא ישלים. תרגמתי אותן מתוך תקווה שהחזרה הזאת על הטקסט של בארת תחלחל גם אל החיים. ונדמה לי שהיא יכולה לדייק את חייהם של רבים מאיתנו: אמרתי לעצמי שאני צריך למצוא מוטו ולהדפיס אותו על נייר המכתבים שלי, כך שכל העולם ידע שבמשך זמן מסוים אני לא נענה לפניות. חיפשתי מוטו שיבטא את הדבר הבא: לא אתן שיסיחו את דעתי (נדמה לי שזה משפט שמופיע ב’בעקבות הזמן האבוד’). אז פניתי למומחה ללטינית והוא הציע לי את הנוסחה הבאה: NIHIL NISI PROPOSITUM שהתרגום שלה הוא 'דבר פרט למה שאני רוצה לעצמי'. אני שב וחוזר על המוטו הזה: מי שרוצה להתמסר לכתיבה צריך לסרב לכל דבר אחר ולראות במשימה הזאת את המשימה הגדולה והעיקרית שלו. ההיסטוריון מישלה מתאר באחד מספריו קהילה שגוועה ונעלמה מהעולם כי חבריה לא ידעו לומר ׳לא׳. העצה שלי לכם היא: סרבו, סרבו".

"בכל פעם שאסתר הגיבורה ראתה במראה בבואה שלא זיהתה, אני זיהיתי את עצמי". יערה שחורי  / צילום: איל יצהר, גלובס
 "בכל פעם שאסתר הגיבורה ראתה במראה בבואה שלא זיהתה, אני זיהיתי את עצמי". יערה שחורי / צילום: איל יצהר, גלובס

יערה שחורי: "חזרתי ל'פעמון הזכוכית' כמו אל קמע או מצפן"

"הייתי בת אחת עשרה כשקראתי לראשונה את 'פעמון הזכוכית'. הוא עמד בספרייה של הוריי לצד שורת ספרים אחרים שהייתי מביטה בהם במהופך, כי חלקים גדולים מהילדות שלי ביליתי כשאני הפוכה ומסתכלת על התקרה כמו על רצפה ועל שמות הספרים כאילו נכתבו בסינית. אבל בגיל אחת עשרה עברתי לקרוא ספרים של גדולים שמצאתי בספרייה הביתית. קראתי 'שירה ביטניקית' שלא הבנתי, קראתי את 'יריד ההבלים' וקראתי את 'פעמון הזכוכית'.

"וכטבעם של ספרים טובים שנקראים בגיל הזה, התקשיתי להפריד בין הספר וביני. במילים אחרות, חשבתי שאסתר גרינווד, הגיבורה של סילביה פלאת, היא אני. או לפחות אני העתידית. כך גם המאורעות שהיו אמורים להסב לה עונג בניו יורק, נראו לי כרשומים בקורות חיי. בכל פעם שאסתר הביטה במראה וראתה פנים משונות ובבואה שלא זיהתה, אני זיהיתי את עצמי.

"את הספר הזה שבתי וקראתי לאורך השנים, חוזרת אליו כמו אל קמע או מצפן, בוחנת את חיי מול הגיבורה של פלאת שהשאילה לה כל כך הרבה מפרטי חייה כאישה צעירה. רבים רואים ב'פעמון הזכוכית' רומן אוטוביוגרפי, אבל זאת אוטוביוגרפיה במובן העמוק ביותר - היא נעשית אוטוביוגרפיה של הקוראות בה. בגיל 21, בלילה הראשון שלי בדירה שכורה בתל אביב עם שני שותפים, חזרתי וקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו. הוא היה לי מבט וחלון וראי. הוא היה כמו קולן שכיוון את הצליל הפנימי שלי, כולל צלילי הריסוק".

על מה נאלצת לוותר כדי לדייק את חייך?
"אולי בדרך האחרת, אם אי פעם התקיימה, חיכתה לי משרה במשרד עורכי דין, קליניקה או כיתה ובה 40 ילדים, אבל אני בספק. באיזה שהוא אופן אף פעם לא הייתה לי plan B, ואולי על זה ויתרתי. על המחשבה שאם לא זה - לכל היותר אעשה משהו אחר. 'פעמון הזכוכית' הוא לאו דווקא מדריך לחיים בריאים ומתפקדים, ובכל זאת משהו בטון האמת הצלול שבו, על הכאבים, ההיסוסים והשברים של האני, הדריך אותי. זה כמו שאני מעדיפה לקרוא את סמואל בקט על פני ספרים שמציעים עצות טובות לחיים. אני מעדיפה שידברו אליי אמת, קשה ככל שתהיה".

"שקעתי כולי בשירים. הייתי זהה עמם". מיכל בן נפתלי / צילום: איל יצהר, גלובס
 "שקעתי כולי בשירים. הייתי זהה עמם". מיכל בן נפתלי / צילום: איל יצהר, גלובס

מיכל בן נפתלי: "תרצה אתר הייתה תחנה חשובה בהתקלפות הקרום הילדי שהגן עליי"


"כנערה היה ספר השירים הזה אחד המבואות המשמעותיים ביותר עבורי אל עולם הספרות. מיד עם בשורת מותה של המשוררת תרצה אתר, בספטמבר 1977, הלכתי לקנות את ספריה - 'צָפנת', 'בין סוף לבין סתיו' ו'ארצות הנשייה'. הייתי נסערת, שקעתי כל כולי בשירים, הייתי במובן מסוים זהה עמם. הרגשתי שיש בשירים האלה מעין בבואה של מי שנעשיתי אותן שנים, בעיקר בשירי הקובץ 'בין סוף לבין סתיו', שכותרתו היא ציטוט משיר של אלתרמן, אביה.

"מה שבלט לי היה האופן שבו הבת מטמיעה בתוך השירה שלה מטבעות לשון, דימויים, דמויות, לפעמים אפילו משפטים שכתב האב, אלא שדרך תוספות לכאורה מינוריות, המרות, השמטות, או שינוי בסימני הפיסוק - היא בוראת עולם משמעות שונה לגמרי, ואף יותר מזה - מייצרת רגישוּת הפוכה.

"הייתי בכיתה ט’; העברתי שני שיעורי חברה על תרצה אתר. כמובן, עוד לא הייתה לי שפה לדבר על החיתוך או הקונפליקט הבין-דורי - מודרניזם מול פוסט מודרניזם, ובוודאי שלא על אובדן האמונה של הבת בגאולה אסתטית, על התנגדות ועל מלנכוליה. אבל ידעתי שאני פוגשת בסימן דרך או במצפן, שזה הכיוון שבו יהיה עליי לחפש עוד ועוד".

על מה היית צריכה לוותר בדרך לדיוק הפנימי?
"שנות הנעורים הן הלוא שנים כל כך פגיעות, שנים שבמהלכן אנחנו משילות ומשילים את הקרום הילדי שהגן עלינו, גם מפני עצמנו. תרצה אתר הייתה תחנה חשובה מאוד בהתקלפות הזאת, גם נפשית וגם פיזית. במילים אחרות, היא גילמה באופן מתומצת ואֶפקטיבי את הדיוקן של נשים שהיו עתידות להעסיק אותי כל השנים: קרובות-רחוקות, נשים שמשתתפות בסביבה החברתית-משפחתית המוכרת ובעת ובעונה אחת מסבות אליה את גבן, ממאנות להשתייך.

"משהו מחוויית הסתירה הזאת מופיע באחד הבתים היפים ביותר בשירתה (השורות החותמות את השיר 'החלום החוזר'):
ואין בלבּי דומיָּה
אשר אין לה הופכין וסותרת
ואין בי שלְוָה אחת
אשר אין בה אֵימה נסתרת
ואין בי שמחה אחת אשר אין ראשיתה הפחד
ואין בי רעב שאיננו בולע את כל היושבים בי יחד.

"אני זוכר את הדחף לחבק את הגיבור, להיות החבר שלא היה לו". ארנון איתיאל / צילום: איל יצהר, גלובס
 "אני זוכר את הדחף לחבק את הגיבור, להיות החבר שלא היה לו". ארנון איתיאל / צילום: איל יצהר, גלובס

ארנון איתיאל: "זו הדרך לגעת באנשים - האמת, כל האמת, ורק האמת"

"'אהבה בימי כולרה' של גבריאל גרסיה מרקס היכה בי כמו ברק. לא ידעתי שככה אפשר לכתוב, שככה אפשר לחיות. כשהייתי חייל בסדיר מצאתי עותק מסמורטט של הספר על החומה ליד הנשקייה בבסיס. פתחתי את הספר בעמוד הראשון ולא סגרתי עד שהגעתי לעמוד האחרון. אל 'כל הסוסים היפים' של קורמאק מקארתי הגעתי כמה שנים לאחר מכן, ולעבור אליו אחרי 'אהבה בימי כולרה' היה בשבילי כמו לקפוץ מביתן סאונה אפוף אדים אל החוץ; להתגלגל בשלג.

"'אהבה בימי כולרה' הוא אורגיה של יצרים, דחפים ואהבות. רק גאון כמו ג.ג. מרקס יכול לדבר ככה על אהבה ובמקום אופרת סבון לכתוב את ספר חיי. מרקס לא לוקח שבויים. בטמפרמנט דרום אמריקאי הוא עושה מה שבא לו; מזיין את האהבה. הכול צבעוני, הכול ריחני, הכול צועק. אין בספר שום דבר מאופק. הכול הולך לקצה במערבולת של דם ודמעות, צער ואושר.

"'כל הסוסים היפים' הוא מרטיני יבש. אקסטרה-דריי. בלי זיתים ובלי נעליים. לפעמים נדמה שמקארתי היה במצב רוח לא משהו כשכתב את הספר. הוא מקצר בכל מקום בו הוא יכול. דבר לא מעניין אותו חוץ מהדבר אותו בא לומר. הגיבורים שלו אינם מתלבטים, אינם מדברים על רגש, והם קשוחים ורעים כמו שורדים אחרונים. ושם, במדבר נטול הרגש, במקום שבו חמלה תביא עליך את מותך, היכן שעורם של האנשים קשה כמו האוכף עליו הם רוכבים, שם קורה הקסם.

"מה שנשאר בי מהספר היא דמותו של הנער, הגיבור. את העלילה אני כבר לא זוכר, אבל אני זוכר את המבט בעיניו, את הבדידות חשוכת המרפא ואת הדחף הכמעט פיזי לחבק את הנער. להיות החבר שלא היה לו. קורמאק מקארתי וג.ג. מרקס לקחו אותי שניהם מנקודה א’ לנקודה ב’. ה-א’ אותה א’ וה-ב’ אותה ב’, רק הדרכים שונות; כל אחת בעולם אחר".

על מה היית צריך לוותר כדי לדייק את דרכך?
"נאלצתי להתחייב. אותנטיות. זה שם המשחק. אדם לא יכול לכתוב אלא את מה שיש בו. זה נשמע פשוט, אבל זה לא. שני הכותבים האלה בחסדם, נתנו לי להתחמם באש שלהם. רצו לשתף אותי בדבר שלהם, ואיזה דבר, יא אלוהים".

זה העניין. למסור את הדבר שלך, את הדבר האמיתי באמת שהוא רק שלך, לתת אותו לזולת.
"זה נכון לספרים ונכון לחיים. אין דרך אחרת להעביר את האש הזאת חוץ מאשר להיות קנאי לאותנטי. להיצמד אל מה שאתה, כמו שאלוהים עשה אותך. אתה רוצה ללטף? תלטף. אתה רוצה להרוג? באמת אתה רוצה להרוג? בוא ותהרוג. בלי להתנצל.
"אתה רוצה לאהוב מישהי עד איבוד הדעת? באמת זה מה שאתה רוצה? בוא נראה אותך.
זו הדרך לגעת באנשים - האמת, כל האמת, ורק האמת".

"הרגשתי שאני מוותרת על חלק בי שתגמל אותי לא מעט". שהרה בלאו / צילום: איל יצהר, גלובס
 "הרגשתי שאני מוותרת על חלק בי שתגמל אותי לא מעט". שהרה בלאו / צילום: איל יצהר, גלובס

שהרה בלאו: "הואיל ולכאורה אני בחורה טובה, הם שוכחים לפחד"

"אני זוכרת את התחושה כשקראתי את הטקסט. זה היה כאילו מישהו העמיד לי מראה מול הפרצוף. מראה שדייקה לי משהו שתמיד חשבתי על עצמי, אבל לא ידעתי להגדיר אותו במדויק. את הספר שלפתי לפני שנים מחנות ספרים משומשים בגלל שאהבתי את השם שלו 'בת טיפוחים'. הסופרת היא קתרין ריו, צרפתייה שהייתה אז צעירה, שכותבת הלכי נפש באופן עז ומדויק.
"והנה הקטע שמאז קראתי עשרות פעמים ואני יודעת אותו כמעט בעל פה:
'עופי מכאן', אני אומרת.
'מה זה?' אומרת סאלומה, 'מה קורה לך?'

קורה לי שאני פראיירית נוראית. לא לעתים קרובות אני מתנפלת על אנשים. זה קשה לי מאוד. רק במקרה שהם באמת הגזימו. אבל כשזה קורה, הם זוכרים אותי. ואלא אם כן הם מזוכיסטים אמתיים, בפעם השנייה הם נזהרים. ממבט ראשון הם אמנם מריחים משהו מסוג זה, אבל הואיל ולכאורה אני כזו בחורה טובה, הם שוכחים לפחד. הם לא מפחדים בכלל, הם שוקעים בתוכי כמו חמאה רכה. וטוב להם אצלי. נוחיות מלאה. כמו תולעת בתפוח. הם מתחפרים ומתחפרים. עד היום שבו זה מכאיב לי באמת. דרוש לי כאב עז בשביל להתעורר, כי אני קצת גולם, ואז, אם הם עברו את הגבול באמת, אני פולטת הכול בבת אחת. וכולם בשוק'".

מה הספר דייק עבורך?
"זה אולי יישמע מוזר, אבל אני טיפוס מרצה. אני יודעת שכלפי חוץ אני משדרת את מסכת 'האישה החזקה והעצמאית', אבל כשמתקרבים, מסכת הברזל נושרת ומאחוריה מתגלה ערימת פלסטלינה רכה. לפעמים זה יוצר בעיות, כשהדימוי שונה כל כך מהמהות, אבל כבר למדתי להסתדר. פעם, לפני שנים, זה היה אפילו חמור יותר. בקושי הייתי מסוגלת לבטא את דעתי, בעיקר מול חברים. הייתי מרצה ומרצה, מוותרת על רצונותיי האמתיים ורק שהכול יהיה נעים ונחמד. חשבתי שאני הרמונית ומתחשבת. בפועל הייתי סמרטוט. ואז הגעתי לקטע הזה בספר, כשהגיבורה מתארת את ההתקפלות שלה מול סאלומה, חברתה, וזה הכה בי. גם אני כזו, גם אני הפראיירית הזו שהגיבורה מתארת. גם אצלי זה הסתיים בפיצוץ כשכבר לא יכולתי לשאת יותר.

"הבנתי שזה המנגנון שלי: נחמדות וריצוי עד אין קץ ואז פיצוץ ענקי שאחריו הקשר מסתיים, כי מרוב ריצוי והשתקה ובליעת המחשבות והרצונות שלי - בריב האחד ההוא בוקעת ממני מפלצת.
"והטקסט הזה שהעמיד לי מראה מול הפרצוף גרם לי להתחיל להשתנות".

על מה היית צריכה לוותר כדי לדייק את דרכך?
"לא אומר שזה היה קל, הרגל מושרש כזה קשה לנטרל בבת אחת. אני זוכרת את הניסוי והטעייה - להגיד לחברה שאני לא באמת רוצה ללכת לסרט ההוא, ושלא בא לי עכשיו לעשות ככה וככה. גיליתי שהעולם לא מתפרק, ושהחיים נמשכים גם אם אני לא מרצה ומסכימה עם כל דבר.

"הרגשתי שאני מוותרת על חלק בי שתגמל אותי לא מעט. זה נחמד להיות ה’נחמדה’, מחבבים אותך, רוצים בחברתך, הכול נעים ואין מריבות. כשהתחלתי להתבטא בקצת יותר תקיפות, אני זוכרת את ההלם. ‘איך זה יכול להיות, מה קרה לשהרה החמודה והרכה?’, אבל זה העניין, כי מתחת לשהרה החמודה והרכה בעבעה מפלצת. והייתי צריכה להתחזק כדי שהיא תיעלם. טוב, האמת, כמעט תיעלם".

"הייתי צריך לזרוק משקולות משל עצמי, חובות חברתיות". חיים באר / צילום: איל יצהר, גלובס
 "הייתי צריך לזרוק משקולות משל עצמי, חובות חברתיות". חיים באר / צילום: איל יצהר, גלובס

חיים באר: "אדם בוגד כדי להיות נאמן לעצמו, וכך גם סופר צריך להיות"

"יש ספרים אחדים שבשלבים מסוימים בחיי עשו לי סדר, אחד מהם הוא ‘דיוקן האמן כאיש צעיר’ של ג’יימס ג’ויס. דרכו הבנתי שהעולם שגדלת בו, גם אם אינך אוהב אותו יותר, גם אם הוא כבר זר לך, זה העולם שיש לך. עזיבה טכנית לא תעזור, ורק אם תכתוב עליו מתוך הבנה עמוקה תוכל לפתור את מה שמפריע לך שם.

"כך, דרך 'נוצות שלי', הצלחתי להשתחרר מהבית שלי בירושלים, בית שהיה מוקף אהבה, אבל החיים בו היו קשים.
את 'חבלים', שהוא יותר מפויס וחם מנוצות, כתבתי כשעל המדף למולי עמד 'פוסט מורטם' של יורם קניוק, אחד הספרים היחידים שלקחתי עימי לאוקספורד. קניוק כותב שם מתוך אכזריות וחושפנות על הוריו. והספר עמד שם כי רציתי לכתוב כמו קניוק ביושר, אבל מתוך אהבה ולא מתוך שנאה. לפעמים ספר משפיע עליך בכיוון ההפוך".

על מה היית צריך לוותר כדי לדבוק בדרך שלך?
"כמו כשעולים בכדור פורח וכדי להמריא גבוה יותר צריך לזרוק שקי עפר מהכדור, כך הייתי צריך לזרוק משקולות משל עצמי. חובות חברתיות, להפסיק נאמנות לקבוצות מסוימות זה לא קל. הקבוצות הללו מפעילות עליך לחץ, מה שנקרא סולידריות. כל הזמן דורשים לוותר על הצרכים שלך לטובת הכלל, בסוף אתה מגלה שלכלל אין משמעות, הוא רק דורש ממך, אבל הוא לא בהכרח רוצה בטובתך. עמוס עוז אמר זאת ואנחנו שוחחנו על כך כשעבדנו יחד, אדם בוגד כדי להיות נאמן לעצמו, וכך גם סופר צריך להיות. סופר צריך להיות אדם לא אחראי לפעמים".

באיזה אופן?
"החברה מצפה שנהיה מרוסנים. אני מוכן להיות מרוסן בתשלומי מס הכנסה ומרוסן בנהיגה, אבל ליד שולחן הכתיבה אני לא רוצה להיות מרוסן.
"התקופה הנוכחית מציבה בפני הסופרים סוג מסוים של אתגר. חובת התקינות. אם היינו קשורים לכבלים של פוליטיקלי קורקט, אחוז גדול מהספרים לא היו מודפסים".

"כדי לדייק את דרכי ויתרתי על אקסיומות ספרותיות, על כל מה שכבר למדתי". איילת שמיר
 "כדי לדייק את דרכי ויתרתי על אקסיומות ספרותיות, על כל מה שכבר למדתי". איילת שמיר

איילת שמיר: "חזרתי לפוקנר שוב ושוב כמו אל מצפן"

"כשקראתי את 'הקול והזעם' לראשונה הייתי בת 20. מה הבנתי אז מפוקנר? ודאי רק מעט שבמעט. מאז חזרתי אליו שוב ושוב, כמו אל מצפן - מצפן ספרותי, שמורה לאילו טווחים יכולה הספרות לכוון, לאיזו תעוזה רגשית ולשונית היא מסוגלת, וכמה גדול כוחה דווקא כאשר הדרמה שהיא מבקשת לספר חנוקה ומושתקת ורוויה במיניות אסורה. במובן זה, פוקנר היה - ובמידה מסוימת גם נשאר - סופר של סופרים, שאתה מתיישב לקרוא בו כמו שמתיישבים לצפות במאסטר, מתוך תשוקה ללמוד את המלאכה.

"באוקטובר 1929, כשבא לעולם 'הקול והזעם', החל עידן חדש בספרות המודרנית. את המעמד הזה הקנו לרומן תעוזתו הצורנית, המבנית, הלשונית, וכמובן גם היבטים היסטוריים ורעיוניים כמו גזע ומעמד. כבר מן הדפים הראשונים מכה בקורא המונולוג של בנגי’ קומפסון, מונולוג תודעה של גבר בן 33 ששכלו הוא כשל ילד בן שלוש, ואת מה שהצליח פוקנר לבטא דרכו רבים ניסו לחקות, אך איש לא הצליח לחזור על הישגו שם, ולא בכדי. בנג’י החשוף, הפגיע, התמים, האובססיבי, המסורס, שממזג בדמותו אלמנטים חייתיים ראשוניים עם תמימות אנושית מבעיתה כמעט, הוא אכן דמות חד פעמית בספרות המודרנית.

"הקריאה ברומן הכריחה אותי להתבונן על העולם מבעד לתודעה זרה, רחוקה ולא מוכרת - תודעתו של בנג’י, והחוויה העזה הזאת עזרה לי לדייק את הדרך בה אני הסתכלתי על דברים, ראיתי את העולם דרך עיניו".

מה ראית אחרת דרך דמותו?
"הכול, וכשחזרתי אל הספר שוב ושוב התחדדה והשתנתה גם הבנתי, בכל גיל באופן אחר. להבנה המצטברת שהכול כבר קרה ושהעבר עוד יכניע תחתיו את ההווה יש חלק גדול בעוצמתו של הרומן הנפלא הזה, שמפרק לפרק מבהיר לקורא עוד כי מעתה ואילך ההליכה האפשרית היחידה היא לעבר מבוי סתום, מבוי סתום של עפר ותשוקה. כי מהו אדם לפי פוקנר? 'אדם הוא סך כל מה שיש לך. בעיה בתכונות בלתי טהורות שנישאות בלאות אל לא כלום בלתי משתנה: מבוי סתום של עפר ותשוקה'".

על מה היית צריכה לוותר כדי לדייק את דרכך?
"על הבנות מוחלטות, על אקסיומות ספרותיות, בעצם על כל מה שכבר למדתי. כדי לכתוב בני אדם אתה צריך להיות פתוח, סקרן, וכדי להיפתח לזולת אחר וזר ממך אתה חייב לרוקן את הכוס המלאה ולאפשר מקום ומרחב רגשי פנימי. סופר שבע, הוא מי שאיבד סקרנותו לעולם שסביבו ולזולת האנושי".

אילנה ברנשטיין: "היה בספר הזה כל מה שאמא שלי לא לימדה אותי"

"'גופנו עצמיותנו' הוא ספר מכונן, שנכתב על ידי קבוצת נשים מבוסטון ויצא לאור ב-1971. מדובר בספר פמיניסטי שמתייחס לבריאות האישה, הפיזית והנפשית, לא רק לאידיאולוגיה הפמיניסטית, אלא ממש לפרקטיקה. הייתי אישה צעירה כשקניתי אותו - בתרגום לעברית שיצא בשנת 2891 - והיה בו כל מה שהאמהות שלנו לא לימדו אותנו. להכיר את הגוף שלנו, ולהגן עליו.

אילנה ברנשטיין / צלם: תמר מצפי
 אילנה ברנשטיין / צלם: תמר מצפי

הוא היה מאוד יוצא דופן אז, הציג נושאים שלא דובר עליהם בפרהסיה, וסיפק מידע רב שהיה חסר. אך נדמה לי שגם היום נשים צעירות יכולות ללמוד ממנו. הוא לימד אותנו שגופנו הוא עצמיותנו, שהוא שייך לנו. בין הפרקים שהדהימו אותי אז היה - מה לעשות אם אונסים אותך, כולל התייחסות להגנה עצמית על מנת להדוף את התוקף. פרק שהוקדש לזוגיות לסבית, ופרק שעסק בהיריון ולידה וכלל צילומים של לידה, שבאותם ימים לא היו זמינים כל כך, ועוד לידה טבעית בבית. אז זה היה מהפכני.

"הספר לימד אותי להכיר את הזכויות שלי כאישה וכיולדת. לא להתייחס להיריון כאל מחלה. בין השאר לדרוש מהגינקולוג שלי או מהרופא המיילד לדבר בשפה ברורה ולא בזרגון רפואי. לאפשר לבן זוג להיכנס לחדר לידה, לבקש מהמיילדת לבדוק אם השליה יצאה בשלמותה. אני נמנעתי מאפידורל בזכות הספר הזה, שהטיף ללידה טבעית, שהיום שגורה בכל מקום. כל זה נשמע טריוויאלי, אבל זה לא היה מובן מאליו. הייתה לספר הזה השפעה אדירה עליי ועל חברותיי בנושאים של הפלות, דיכאון אחרי לידה, תזונה, התעמלות אחרי לידה ועוד. ובעיקר הוא אפשר לנו להבין שמה שאנחנו מרגישות הוא לגיטימי".

על מה נאצלת לוותר כדי לדייק את דרכך?

"זה לא היה ויתור, זו הייתה ממש התנגדות - להיות פמיניסטית, להכריז על עצמי כפמיניסטית. רצינו לעשות את הדברים אחרת, לקחת אחריות, לעשות קריירה. רצינו לדבר על הרגשות שלנו. יש פסקה בפרק על האונס, שנכתב בה שבעתיד יפסיקו לאנוס אותנו. הדבר היחיד שהשתנה בנושא האונס הוא שבימינו אונס בחדר המיטות, גם אם הוא נעשה על ידי בן הזוג, נחשב אונס לכל דבר".

על אילו ערכים היית צריכה לוותר?

"התחושה היתה שאנחנו יכולות לעשות הכול. האכזבות הגיעו בהמשך. בעיקר מפני שהפמיניזם לא השלים את המהפכה, בעיקר בתחום החקיקה".

הכוונה שלי היא אם היית צריכה לוותר על איזשהם ערכים בסיסיים שלך כדי ללכת בדרך המדויקת לך, האם הפמיניזם גבה איזשהו מחיר?

"מצאנו את עצמנו עובדות בשתי משרות מלאות ומתוגמלות כספית על אחת בלבד. השכר שלנו עדיין נמוך מזה של הגברים, אין סבסוד של גני ילדים, נשים מעניקות שירותי ילודה, גידול ילדים, ניקיון, בישול וכיוצא באלה עבודות - בחינם. אבל אלמלא הפמיניזם, לא הייתי יכולה לטעון את הטענות האלה".

איילת גונדר גושן: "החיים הם מרדף אחרי השעון, והתקתוק מלווה אותנו גם בקריאה"

"הספרות מלאה בשעונים. אולי מפני שהחיים הם מרדף אחד גדול אחרי השעון, אנחנו מוצאים את מחוגי השניות והדקות גם בין הדפים, והתקתוק מלווה אותנו אפילו בשעת הקריאה. דייקנות היא תכונה חשובה לכל אשת הייטק עתידית ולכל עקרת בית, ובגלל זה ספרות הילדים מציגה לנו את סינדרלה, ומבהירה שמי שלא תדע לעמוד בזמנים תמצא את עצמה רצה כמו משוגעת במורד המדרגות, בשמלה שהולכת והופכת לסמרטוט.

"עבורי, ספר הילדים שנוגע בצורה הכי מדויקת בזמן - ובדייקנות - הוא 'מומו' של מיכאל אנדה. נתקלתי בספר הזה בפעם הראשונה בתור ילדה צעירה, והוא מלווה אותי מאז. מומו היא ילדה בלי אבא ואמא, שמגיעה לעיר לבדה ומתגוררת באמפיתיאטרון. למיטב זיכרוני, אין לה כוחות קסם מיוחדים. הכוח היחיד שיש לה הוא היכולת לגרום לאנשים להרגיש נינוחים. ילדים נהנים לשחק לידה. מבוגרים נהנים לדבר או לשתוק בחברתה. אלא שאז מגיעים לעיר האנשים האפורים. הייתי ילדה כשקראתי את הספר הזה בפעם הראשונה. האנשים האפורים הפחידו אותי. נדמה היה לי שאני רואה אותם לפעמים, לוחשים על אוזנם של המבוגרים מסביבי.

"הפעם השנייה שבה קראתי את 'מומו' הייתה בעיצומה של ההתמחות בפסיכולוגיה. בתקופה ההיא כבר היו לי אנשים אפורים משלי בתוך הראש, כאלו שאמרו לי שזה בזבוז זמן לקרוא ספר בפעם השנייה, ושאלו אם לא יהיה פרודוקטיבי יותר לקרוא ספר עיון שיסייע לי לסיים את התזה, בעיקר כי 'מומו' הוא ספר שלא קורה בו הרבה. "אבל האטיות שכרוכה בקריאה ב'מומו' לא נובעת מכתיבה מרושלת. זו בחירה, בדיוק כמו הבחירה של אנדה בחיה שתתלווה אל מומו במסע שלה. ברוב ספרי הילדים החיה שתצטרף אל הילד תהיה משהו חזק ומהיר - סוס פראי, אריה דוהר, דרקון מעופף. ב'מומו' מדובר בצב. החיה הכי אטית בסביבה, זו שהפכה לשם גנאי בתרבות שלנו, כי הרי ברור שאם אני כותבת את הספר החדש בקצב של צב, אני בבעיה. "אנחנו אוהבים שדברים נעשים מהר, מתוקתקים כהלכה. כשהבת שלי הולכת לאט מדי ועוצרת להסתכל על כל חיפושית תועה, אני מזרזת אותה. אנחנו תמיד בדרך לאנשהו.

מומו לא ממהרת לשום מקום. היא נוכחת ברגע באופן מלא.

"הספר של אנדה נכתב בתקופה שבה המילים 'לנכוח ברגע' עוד לא הופקעו על ידי חברות שמוכרות לנו יוגורטים פרו-ביוטיים. 'פשוט לשבת', אומרים מורי הזן, אלא שמהר מאוד מתברר שלשבת זה לא כזה פשוט. יש טלפונים. והודעות וואטסאפ. ומיילים. ורשימות שמתהוות בראש על דברים שצריך לעשות. ובתוך כל זה ילדה קטנה אחת והצבה שלה מזכירות שיכול להיות גם אחרת".