הבעלים של קבוצת הפועל באר שבע ב-13 השנים האחרונות הודיע על עזיבה בגלל סירובם של שחקני הקבוצה לקצץ בשכרם ● סביר להניח שנטישתה היא רק הסנונית הראשונה, מאחר שרבים מבין בעלי ההון שמחזיקים בקבוצות ייאלצו להתמודד בשנים הקרובות עם הצלקות שיותיר משבר הקורונה
אלונה ברקת / צילום: דייאגו מיטלברג
אלונה ברקת מצאה דרך מילוט נוחה מהפועל ב"ש. אפשר רק להתווכח על הסגנון - כי הרבה קלאסה לא הייתה בעזיבה הזאת. לפני שנה הרצון שלה שלא להמשיך בכדורגל כבר הונח על השולחן עם ההצטרפות למפלגת ימינה, שבסופו של דבר לא צלח. ברקת חזרה לכדורגל עם קולות של מחויבות למועדון, ועכשיו ניצלה - מהר מדי - את המאבק מול השחקנים על קיזוז בשכר בשל משבר הקורונה כדי להודיע (שוב) על סיום דרכה בכדורגל.
נכון לעכשיו ההחלטה של ברקת נראית סופית ומוחלטת. אבל עם לפחות שתי עזיבות קודמות שלא מומשו, גם כאן רצוי להותיר סימן שאלה קטן למקרה של חרטה מצידה.
נכון, הקורונה מרחפת באוויר. לפני פחות משבועיים אמר יו"ר מינהלת הליגה ארז כלפון בראיון כאן ב"גלובס" שהחשש הכי גדול שלו הוא שבעלים יעזבו בחסות המגפה. האם ברקת ניצלה את הסיטואציה? בחסות המשבר הנורא קורים דברים ונוצרות שעות כושר: אחת זורקת מועדון כדורגל, אחר חובר לקואליציה נגד כל ההבטחות שנתן רבע שעה לפני כן.
כנראה שחזינו השבוע בסנונית הראשונה בספורט בישראל. בעיקר כי כדורגל או החזקה בקבוצת ספורט זה משהו שלפחות כאן אין בו היגיון כלכלי. אתה בא אליו בעיניים פקוחות כדי להפסיד כסף. מאחר שאת הכסף של השנים הקרובות בעלי הון יצטרכו לחפש טוב טוב מתחת לאדמה, הכדורגל יהפוך אצל חלקם לנהנתנות שלא מתאימה. הם לא יוכלו להצדיק פיטורים במקומות העבודה האחרים שבהם הם מחזיקים, לצד המשך תשלומי משכורות מנופחות לשחקני כדורגל. במקרה הטוב הם ישמרו את העסק אבל יפעילו אותו רזה, באזורי הברייק-איבן, כמו שתמיד רצו וחלמו לעשות אבל חששו מזעם האוהדים.
את הבקיעים ואת אסטרטגיית היציאה כבר אפשר לראות גם במקומות אחרים. יממה אחרי ההודעה של ברקת, הודיעה גם ז'ילינה, מהקבוצות הגדולות בסלובניה, על פירוק מאותה סיבה - אי הסכמות בין ראשי המועדון לשחקנים על קיצוץ בשכר.
באר שבע תשרוד, קבוצות אחרות לא
העזיבה של אלונה ברקת לא תהרוג את הקבוצה. זו לא עירוני קריית שמונה שתלויה באיזי שירצקי, שביום שיעזוב הקבוצה תמות. באר שבע היא מועדון עם אצטדיון כדורגל ובסיס אוהדים שיכול לייצר כסף כדי לפעול. אולי לא יהיו בו בעתיד הנראה לעין שחקנים יקרים, הוא יפעל בתקציב שיותאם לעידן הקורונה והאין-בעלים. אבל בסופו של דבר הוא ימשוך מתישהו בעל הון אחר.
שאלת המודל המתאים לבעלות על מועדון ספורט תעמוד למבחן בתקופה הקרובה. גם ככה היא מייצרת הרבה מחלוקות. בעיקר בגלל שיש פה מרכיב של קהילה ואוהדים, עשרות רבות של אלפים. הקלות שבה בעלים באים והולכים מייצרים עבור האוהדים תקופה ארוכה שבה הם נותרים עם מועדוני רפאים. הנפילה היא מהירה - כבר ראינו מועדונים שרגע אחד שפכו כסף לא נתפס על כוכבים, וביום שלמחרת ביקשו לחסוך במים למקלחות או מנעו נסיעה בכביש 6.
האם הפתרון של מועדונים שמוחזקים על ידי אוהדים הוא טוב יותר? זה רעיון נחמד ורומנטי, אבל צריך לבחון למה אף מועדון אוהדים בישראל לא הצליח. כנראה כי בסופו של דבר ההבדל בין מה שמסוגל להביא בעל הון לבין מה שאוהדים מוכנים לשים באופן קבוע בקבוצה שמשחקת בליגה הבכירה הוא עצום.
אפשרות שנראית היום טובה ואיתנה מכל היתר להחזקה בקבוצת ספורט היא מודל מרובה בעלים דוגמת מכבי ת"א בכדורסל. מודל בעלות קלאסי לתקופות משבריות. כל בעלים שם את חלקו לפי אחוזי הבעלות, לא הכול נופל על הכתפיים של בעל הון אחד. הבעיה במודל הזה היא ריבוי הדעות והקושי לעתים לחתוך החלטות בשוטף - אחד רוצה להוציא כסף ולרוץ קדימה, זה שלידו קצת יותר מחושב וכו'. קושי בקבלת החלטות, אל מול יתרון גדול של אפשרות לשרידות ארוכת טווח.
למצוא מודל כלכלי שפוי
הדבר היחיד שבעלים צריכים כרגע בכדורגל הוא פלטפורמה כלכלית הגיונית שתאפשר להם לשרוד הרבה זמן. המצב כרגע טוב יותר, יש רגולציה על הוצאות וטיפה יותר שפיות, אבל הוא עדיין רחוק מלהתקיים - בדוח האחרון שהוציאה אופ"א היא הראתה שכ-50% מהקבוצות עדיין מפסידות כסף, וככל שיורדים למטה לאזורי הדמדומים של הקבוצות הקטנות, כך עולה שיעור הקבוצות שמסיימות במינוס.
הכדורגל באזורי הדמדומים מייצר באופן אוטומטי כדור שלג שלילי עבור קבוצות שרוצות לעשות קפיצת מדרגה הישגית. מאחר שהכסף הגדול טמון בהשתתפות במפעלים האירופים, עונה אירופית טובה תצליח לייצר הכנסות ואולי להביא את המועדון לאיזון תקציבי ואולי גם לרווח מסוים. אבל מאחר שהחוזים של השחקנים הם רב-שנתיים, מספיק שמיד אחרי ההצלחה תבוא עונה לא טובה כדי ליצור בור עצום. ואחריה עוד עונה ללא השתתפות במפעלים האירופים (ובכדורגל הישראלי בשנים האחרונות קבוצות לא מצליחות להיכנס לשלב הבתים של המפעלים אירופה) תפער עוד את הבור. וחוזר חלילה.
תוסיפו לבורות האלו את משבר הקורונה ואת אי-הוודאות הכלכלית סביבו, והשאלה שנותרה היא רק מי יהיה הבא שיזרוק את המפתחות אחרי ברקת. אפשר לנחש שזה לא יקרה עוד הרבה זמן.