ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון / צילום: מארק ישראל סלם, "ג'רוזלם פוסט"
"תביאו לי דחוף תוכנית כלכלית. או לפחות שקפים של תוכנית כלכלית".
כך זה מרגיש.
אפשר כמובן לתת יותר אשראי לקוקפיט הכלכלי, שלא אלתרו כמה צעדים. אך עדיין נותר בפה טעם של "איפה התוכנית?".
למהלכים שפרסמו ראש הממשלה ושר האוצר יש לכאורה הגיון קבוצתי בארבע חזיתות עיקריות: כסף להתמודדות עם הקורונה, רשת ביטחון לשכירים ולעצמאים, סיוע לעסקים ו"המרצת המשק".
אפשר וצריך להתווכח אם צעד כזה או אחר נכון, יעיל או ישים. וגם אם יש מגזרים או אוכלוסיות שנשכחו או נזנחו (אה, יש "קופה קטנה" של 70 מיליון שקל לצרכים האלה, הודיע שר האוצר).
גם לא צריך לקנות את המיתוג של "תוכנית 80 מיליארד שקל", כי בפועל זה במקרה הטוב מחצית מהסכום.
התחושה הבעייתית יותר היא שזו תוכנית עם מחלות רקע. בעיקר שתיים: קמצנות והיעדר מעוף. בעצם זו לא תוכנית כלל. אין בה חשיבה מורכבת או ראייה קדימה. אין בה תפיסה בה נפגשים צעדים פיסקליים, פיננסים, משפטיים ומבניים למקשה אחת. שלא לדבר על שיקולים חברתיים ואתיים.
נכון, לא הגיוני לדרוש תוכנית כזאת בעיצומה של מלחמה (נגד הקורונה), עם ממשלת מעבר ושר אוצר ההולך ונעלם אל עבר האופק. כן היה הגיוני לצפות שבמגרות האוצר ובנק ישראל יהיה פולדר ובו תוכנית חרום לפי תרחישים שונים. מאוחר מדי.
כל כך ברור שמה שהוצג על ידי נתניהו וכחלון הוא לא סוף פסוק. נכון היה לומר לציבור: אנחנו כאן, הנה חבילת עזרה ראשונה כדי לעבור את התקופה, תנו לנו שבועיים ונציג תוכנית כוללת עם אופק. בינתיים נפשט את הדברים, שלא יהיה צורך בקוראת בקלפים על מנת להבין איך כסף יגיע לחשבון הבנק.
הכותב הוא סגן עורכת "גלובס", לשעבר העורך הראשי של ynet והעורך הראשי של "היום שהיה עם גיא זהר" בערוץ עשר