גליה רהב / צילום: איליה מלניקוב, גלובס
אחרי שלושה שבועות רצופים של טיפול במבודדי הקורונה בבית החולים, פרופ’ גליה רהב, מנהלת המכון למחלות זיהומיות בשיבא תל השומר, מהמומחיות הגדולות בארץ בתחום, האחראית על מתחם הקורונה, התחילה להשתעל ועלה לה החום. מעבר לעובדה שממש לא התאים לה לחלות בשיא הלחץ, עלה החשש שנדבקה בנגיף.
הרופאות שמובילות את המלחמה בנגיף הקורונה בישראל
■ מקימת מערך הרפואה מרחוק ד"ר גליה ברקאי: "הקורונה הקפיצה אותנו מדרגה, והסירה טכנופוביות"
■ פרופ' גילי רגב: "יכולנו לעצור את התפשטות הקורונה הרבה יותר מוקדם. הזהרתי מראש"
זה לא שפחדה על עצמה. עם כל הכבוד לכתר שחובש הווירוס הסיני, היא כבר התמודדה עם ה-HIV בימים שבהם פרץ האיידס ונחשב למחלה חשוכת מרפא. מה שהטריד אותה, בדיוק כמו אז, היה המטופלים שלה. "יש לי קליניקה פרטית גדולה, עם הרבה חולים מהקופות, ומיד ביטלתי את המרפאה, הפסקתי לראות את הנכדה שלי ועשיתי בדיקה. לא חששתי ממה שיקרה לי, כי סך הכול, המתחם זה כמו מחנה קיץ. כרגע רוב המבודדים בריאים, שלושה פחות, ולא בטוח אם מצבו של החולה הקשה התדרדר בגלל הווירוס. אמרתי שאם ישימו אותי בבידוד אני אמות. לא מסוגלת".
מה עם המשפחה? כולם בטח התרחקו ממך מהפחד.
"הבת הגדולה, שגם היא רופאה, עשתה עליי חרם שבועיים. ואז יצא שהבעל שלה היה באצטדיון בלומפילד עם חולה הקורונה וכמעט נכנס להסגר. אמרתי לה, את רואה איזה שטויות? הבן שלי, שלומד רפואה ולא גר בבית, לא פחד בכלל, ואפילו התנדב לעשות בדיקות במד"א. בעלי היה בסדר בהתחלה, אבל ברח ועלה לישון לבד בקומה העליונה, כי נורא השתעלתי. יצאתי שלילית, אבל זה לא שינה לו".
עם מינוס של חודש שינה, ניסיון של עשרות שנים בתחום המחלות הזיהומיות, שמאפשר לה לשמור על פרופורציה, כמה קילוגרמים טובים של הומור בריא, ועכשיו גם משואה ביום העצמאות, מתמודדת פרופ’ רהב עם אחד האתגרים הרפואיים הכי גדולים שידעה מדינת ישראל, ושוב, הכול בפרופורציות. "אני זוכרת שבלילה לפני שהייתי צריכה לראות את חולה האיידס הראשון שלי, היה לי חלום בלהות שאני נדבקת, אבל זה עבר לי מהר. אין לי זמן לחשוב. אני זוכרת את מלחמת המפרץ, כשהייתי בהיריון וממונה על פציעות קשות. שמתי מסכה ונסעתי לבד באוטו לעשות את העבודה".
בתו של רופא הפרטיזנים
האינסטינקט הרפואי אצלה גנטי. היא דור שני, שגידלה דור שלישי לרפואה, נשואה לאיש העסקים יצחק רהב, חיה בירושלים. אביה, פרופ’ יוסף רקובר, נולד בפולין, למד רפואה בצרפת וחזר לפולין כמומחה לשחפת. כשפרצה המלחמה היה הרופא של הפרטיזנים, נשוי לרופאה ואב לילד בן חמש. באחד ממקומות המסתור שאליו הגיעו, הוא שמע שנאצים עוברים מבית לבית ורוצחים יהודים, ויצא לחפש להם מקום מסתור חדש.
כשנעדר מהבית, הנאצים דפקו על הדלת ואשתו הזריקה לילד ולעצמה מורפיום, ששמרו לעת חירום, וגרם למותם. כשחזר ומצא אותם ללא רוח חיים, הזריק את שארית החומר לעצמו, אבל זה לא הספיק כדי לגרום למותו, אלא רק לאיבוד ההכרה.
כשבאו לפנות את הגופות מהדירה, חשבו שגם הוא מת, ופינו אותם לקבר האחים האזורי. הפרטיזנים, שחיפשו את הרופא שלהם, מצאו אותו בערימת המתים, הנשימו והחזירו אותו לחיים. במהלך השהייה ביערות פגש את נחמה, אשתו השנייה ואמה של רהב, ויחד הם עלו לארץ ב-1947 והגיעו לצפת. לימים הפך לאבי רפואת הריאות בארץ.
עם רקע כזה לא היה ספק מה רהב תעשה כשתהיה גדולה. "מינקות ידעתי שאו שאני רופאה או שאני מתה. שני הילדים שלי רופאים ושני הילדים של אחותי רופאים. יש לי מטופל באיידס שנמצא בכלא. שאלתי אותו, תגיד, למה אתה גונב? והוא ענה לי, סבא שלי גנב, אבא שלי גנב, אז גם אני. אצלנו אותו הדבר. מלידתי התכווננתי למקצוע, ולרגע לא היה לי ספק שזה יתאים לי".
"ברפואה ידיי בכול"
היא גדלה ברחביה ובית הכרם, למדה ביולוגיה בתיכון לידה היוקרתי בירושלים, ואחרי השחרור משירות כמורה חיילת התחילה ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית. "היה ברור לי שאהיה רופאה פנימית ולא רציתי לבחור התמחות, כי אהבתי הכול, אני אדם שצריך הכול מהכול. עשיתי סטאז’ בפנימית בהדסה ומחקר בעברית על ביולוגיה מולקולרית בשחפת, ואת ההתמחות החלטתי לעשות במחלות זיהומיות, כי זה משיק לכירורגיה, מושתלים, אורתופדיה, נוירוכירורגיה. תוך כדי עשיתי PHD, ועבדתי כרופאה בכירה בבית החולים.
"הדבר שהכי מאפיין אותי ברפואה הוא שידיי בכול. יש לי הרבה התמחויות, CMV בהיריון, זיהומים בבתי חולים, שחפת, איידס. הקמתי בהדסה אשפוז בית, טיפול בתשישות כרונית, ואז פרופ’ זאב רוטשטיין לקח אותי בכוח לשיבא, הקים לי מעבדות מחקר וקידם אותי. נפתחה בפניי האפשרות להקים ולנהל מחלקה בבית החולים הכי גדול בארץ.
"הקמנו את היחידה שנותנת שירות קליני לכל המחלקות בבית החולים, מאבחנים ועושים בירורים, נותנים אנטיביוטיקה, מפקחים על הצוות וכותבים נהלים. בנוסף, יש לנו מרפאות עמוסות, שנותנות שירות וטיפול באיידס ובמחלות זיהומיות".
"רופאים זיהומיים משתכרים הרבה פחות מרופאים אחרים שמצילים חיים"
היא עברה כבר כמה וכמה התפרצויות עולמיות, אבל אף אחד מהן לא הגיעה לממדים כאלה בתקופה כל כך קצרה. "הכרנו את הקורונה ב-31 בדצמבר. אחרי שלושה שבועות היו כבר מאות חולים בסין וכמות של נפטרים. חודשיים וחצי אחר כך היה ברור שזאת אפידמיה, עם תמונות מאוד קשות מסין ואיטליה.
"התפרצות ה-HIV הייתה מאוד קשה. טיפלתי בחולים כשלא היו עוד תרופות, והיו רבים שנפטרו. בחרתי במחלות זיהומיות ולא המטולוגיה, ששם הסיכוי למות נמצא ברקע כל הזמן, כי אני לוקחת ללב כל חולה שנפטר, אין חיסון לזה והנה, נופל עליי האיידס. עברתי עם החולים דברים איומים, שאכתוב עליהם כשאצא לפנסיה.
"למזלנו הנפגעים העיקריים מהקורונה הם מבוגרים, שקל לנו יותר להשלים עם המוות שלהם. האיידס פגע בצעירים, ובני הזוג שלהם ראו מול עיניהם את הגיהינום שהם עומדים לעבור. הייתה תקופה שלא רצו לאשפז אותם, או שהם לא רצו להתאשפז בבית החולים בגלל הסטיגמה. הסטיגמה הייתה הדבר הכי נורא.
"הייתי הולכת לבתי מטופלים ועושה להם ניקור מותני על הרצפה, אינפוזיות, היינו בסיכון ממשי, קראו לנו SOS, ורק אנחנו נגענו בהם. האיידס הייתה מחלה מתמשכת, ולא בכמויות כאלה. כאן הכול בא בבת אחת. באיידס היה קל לשלוט במחלה, כי ידענו שאם מפסיקים לקיים יחסי מין או משתמשים בקונדומים, ההדבקה נמנעת, כאן נושמים ונדבקים".
בקורונה רוב החולים לא מתים בייסורים, זה אולי ההבדל הגדול.
"זה לא הייסורים. הבעיה תהיה להחליט את מי להנשים ואת מי לא. זה מה שמלחיץ. אנחנו לא יודעים כמה מתים מהמחלה, בין 3.9% ל-7% מהאוכלוסייה, כמו באיטליה, שם האוכלוסייה יותר מבוגרת ונמצאת בקבוצת הסיכון".
באמצע ינואר, כשהבן שלה הכין הרצאה על מחלות זיהומיות, רהב הציעה לו להזכיר גם את המחלה החדשה ההיא בסין, כי הרגישה שיש בה משהו יוצא דופן. כל עוד היא השתוללה במזרח הרחוק, המומחים בארץ צפו בה בעניין מרחוק. כשהתגלתה בקרב נוסעי ה’דיימונד פרינסס’, ש-15 מהם היו ישראלים, הבינו שהם חייבים להתחיל להיערך, ומהר.
"כשידענו שהם עומדים לחזור הביתה, פרופ’ איציק קרייס, מנהל שיבא, לקח על עצמו את היוזמה המדהימה של הטיפול בחולים, ואנחנו נכנסנו לפעולה. אני תמיד פרקליטו של השטן, הולכת על התסריטים הכי גרועים. מינינו קלינאי שיטפל בחולים ויעקוב אחריהם. באתר עצמו התפקיד שלי היה לקבל את ההחלטות הטיפוליות, אילו בדיקות לעשות, איזה טיפול לתת להם, לנסח נהלים ובנוסף להיות פסיכולוגית - לדבר, להרגיע. אחרי כמה שבועות, כשראיתי שהכול דופק, עברתי להקים את המיון הקדמי לחוליית הקורונה של שיבא, כדי להפריד אותם מהחולים האחרים, אז אני מתרוצצת".
הטיפול של משרד הבריאות במשבר היה מיטבי לדעתך, או שאפשר היה לנהל אחרת?
"הגבלת הטיסות והמעקב אחרי החולים היו נכונים, אבל הקטע של מעבדה אחת שאמורה לעשות הכול לא היה תקין. כשהיא קרסה, בגלל הידבקות הצוות, כל הלילה התעסקתי בזה. שניים מתוך השלושה שנדבקו קשורים בכלל לפורים שפיל, ולא למעבדה. כשהיא מושבתת ואין מעבדות אחרות שעובדות, זאת קטסטרופה. התנדבתי בקו החם של ההסתדרות הרפואית בזמן שאין לי, והתקשרו מבית חולים בצפון שבו רופאה חלתה והצוות לא קיבל תשובות של הבדיקות, כי אין מעבדה. אמרתי, בואו אליי ואעשה לכם בדיקות.
"אני שונאת את המודלים המתמטיים שאף אחד לא מבין, שמנבאים את מספרי הנדבקים. זה מעצבן אותי. כשהיה הפוליו בביוב היו מודלים מאיימים כאלה, ובסוף לא קרה כלום. אני מאמינה שזה בגלל מניעים אחרים, ולא רפואיים. צריך לעשות הסגר והרבה הרבה בדיקות לאוכלוסייה. ואת יודעת מה עוד מרגיז אותי? שהמשכורות של רופאים זיהומיים מומחים נמוכות משמעותית מאלה של רופאים אחרים שמצילים חיים, רק שאנחנו מסכנים את עצמנו והם לא".
אולי אחרי הקורונה יתחילו להעריך אתכם, כמו שהתחילו להעריך את הכבאים רק אחרי אסון הכרמל.
"אם זה לא קרה אחרי האיידס והסארס, אני לא בטוחה שזה יקרה עכשיו".
מספר ימים לאחר הפרסום המקורי של הטקסט במוסף "ליידי גלובס", קיבלה רהב הודעה כי תדליק משואה בטקס יום העצמאות השנה. הטקסט עודכן בהתאם.