מתתם הבידוד בבית החולים שיבא / צילום: שאול גולן
קראתי בהשתאות את כתבתו של ד"ר אורי כץ על "השחיקה שלא הייתה במערכת הבריאות הציבורית", והזדעזעתי.
בתפקידי כמנהל בית החולים רמב"ם בחיפה, מ-2006, שחווה בזמנו את מלחמת לבנון השנייה, נאבקתי מדי שנה בתקציבים חסרים, בהגבלות קשות על רכש, ובאי-הבנה מוחלטת של צורכי בתי החולים - לשדרג תשתיות בינוי, ציוד קבוע, ציוד שוטף וציוד חיוני לחירום.
את תוכניות הפיתוח של בית החולים, שמצילות אותנו היום במלחמה בקורונה, הייתי חייב לממן בעזרתם של תורמים נדיבים, שמצוקת הציבור הייתה קרובה לליבם. את הרופאים החיוניים כל-כך לעבודה נאלצתי לממן בחלקם מתקציבי הפעילות של בית החולים, תוך מלחמה עיקשת על כל רופא ורופא. זאת, כאשר מאות בוגרי רפואה בישראל ממתינים לקבלה להתמחויות שונות.
נלחמתי במדיניות אבסורדית המלווה באינטרסים כלכליים - של הסטות חולים מהמערכת הציבורית לפרטית. כולנו - צוותי בית החולים - נלחמנו מדי יום בעומסים אדירים בחדרי המיון, בעומסי אשפוז לא אנושיים, שלא עוזרים למלחמה בזיהומים הצולבים והפוגעים בכבוד האדם, והתמודדנו עם תורים ארוכים לפעילות אלקטיבית.
למלחמה בקורונה נכנסנו עם מערכת רזה, עם ציוד חסר, אך עם צוותים רפואיים ותפעוליים מסורים ונאמנים, שמוכנים לעבוד בתנאים קשים כדי להציל חיים.
אני חייב לתקן את התפיסה המעוותת בעיניי, שהוצגה במאמר, שעלולה לסכן את שיקום מערכת הבריאות הנדרש מאיתנו כיום.
הנתונים ברורים: ההוצאה הלאומית לבריאות נעה סביב 5.7% מהתמ"ג במשך עשר השנים האחרונות, בזמן שבארצות המפותחות היא נעה סביב ה-10%, למעט ארה"ב עם הוצאה חריגה של 18%.
ישראל מוציאה 2,953 דולר לאדם, לעומת 3,428 באיטליה, 3,323 בספרד, ויותר מ-5,000 דולר בגרמניה, דנמרק ובהולנד. מיטות האשפוז במצב אבסורדי של 1.8 מיטות ל- 1,000 תושבים, לעומת 3 במדינות המפותחות.
מיטות הטיפולים הנמרצים מצומצמות באופן אבסורדי, ולא מספיקות לצורכי השיגרה. חסרות גם מיטות לשבץ מוחי, והחסר לא קודם כלל למרות צורך ברור שגם עמד במרכז התקשורת בישראל ובעולם.
כלומר, בעשר השנים הטובות שהיו לנו בכלכלה, ישראל לא השכילה לחזק את הבריאות!
הטענה ההזויה ש"שיעור התפוסה הגבוה בישראל נובע בעיקר מהתמריצים העקומים של בתי החולים והמחלקות", באה כנראה מעטו של אדם שלא מכיר לעומק את מערכת הבריאות, מערכת השיקולים הרפואיים, ואת האתגרים שאיתם מתמודדים בתי החולים.
מניסיוני רב-השנים של ניהול בתחום הרפואה, תחת ממשלות שונות, זו בעיניי עלילת שווא הן עבור בית חולים רמב"ם והן עבור בתי החולים הציבוריים.
אנו רואים היטב מיהם המוסדות שנכנסו תחת האלונקה, כדי להשתתף במאמצים שננקטו בעת קשה זו: כלל בתי החולים הציבוריים, עם כל הצוותים המסורים. אלו המוסדות שעליהם אנו בונים בשגרה ובחירום לתת מענה נאות לכל צורך, כולל בזמני מלחמות ומגפות.
ברור לכל שחייבים כבר היום להיערך ולשרטט את מערכת הבריאות הציבורית בישראל, במציאות החדשה שנוצרת. כמו שציינתי במכתבי הקודם, "אחרי הקורונה - לאן", יש לפתח גם את הרפואה מרחוק בקהילה ובבתי החולים, יש לחזק את בתי החולים הציבוריים, ולהוסיף מיטות כלליות ולטיפול נמרץ, כך שנוכל להתמודד עם מספר מונשמים מורחב הצפוי להישאר איתנו בשנים הבאות.
התקופה שאחרי הקורונה תהיה מאתגרת גם מבחינה כלכלית. יהיה יותר קשה להשקיע במערכת הרפואה, לעומת מה שיכולנו לעשות בעשור הצמיחה האחרון. אך עם כל הקשיים, צריך להעמיד את הרפואה במרכז, ובעדיפות גבוהה, ולהבין שהביטחון בבריאות הוא מרכז חיינו.
הכותב הוא קרדיולוג ויזם, בעבר כיהן כמנכ"ל בית החולים רמב"ם