הנשיא דונלד טראמפ בבית הלבן בשבוע שעבר. המגפה הגלובלית דווקא הייתה יכולה להיות שעתו היפה / צילום: Patrick Semansky, Associated Press
שנת בחירות לנשיאות בארה"ב לעולם אינה חופשית מחיכוכים פוליטיים. זה עניין טבעי. אבל שנת הבחירות הזו אינה טבעית, כידוע לכל מי שהספיקו לחזור הביתה מחופשות במערכת שמש סמוכה. זו שנה שבה מנהיגוּת נבחנת לא בהקנטות, עקיצות, גידופים או הרמות קול, אלא במידה שבה היא מצליחה ללכד שורות ולפתח תחושה של סולידריות חברתית.
אנחנו עומדים עכשיו בחודש השני של משבר Covid-19 בארה"ב, וכנראה אין זו הגזמה להגיד שתפרי הפוליטיקה האמריקאית נפרמים. איבה רבת ימים בין הנשיא לדמוקרטים בקונגרס התרחבה, והיא כוללת עכשיו רבים ממושלי המדינות הדמוקרטיים. האיבה שהנשיא רוחש ל"מדיה הכוזבת" היא עכשיו מעמד תיאטרלי כמעט יומי, מוטיב קבוע ודרמטי בתדרוכיו לעיתונות.
לא בפעם הראשונה, נשיא ארה"ב מתקשה להבחין בין קשיים טבעיים של פיתוח מדיניות ציבורית, בייחוד בימי משבר, לבין טענות אישיות שיש לו נגד פוליטיקאים ועיתונאים. דרגת הפרסונליזציה, המאפיינת את גישתו לפוליטיקה, נמצאת מסיחה את הדעת ממה שעומד על הפרק.
כפי שהנשיא ותומכיו מגלים בימים האחרונים, הפרסונליזציה הזו אינה משפרת את מעמדו האלקטורלי. הוא, האוהב להזכיר לעיתונאים ביקורתיים מה עלוב המדרוג של רשתות הטלוויזיה שלהם, או עד כמה עיתוניהם מאבדים תפוצה, מאבד בעצמו מדרוג ותפוצה. לפני שלושה שבועות הראו כל הסקרים הבולטים, שרוב מוצק של האמריקאים סומכים את ידיהם על התנהלותו בימי משבר הקורונה. מאז, כמעט כל הסקרים התהפכו, והם מראים שרוב האמריקאים חדלו לבטוח במנהיגותו, הן ביחס לקורונה והן בכלל.
אבל את התפרים של הפוליטיקה פורמות לא רק ההתכתשויות על רקע הבחירות הממשמשות ובאות (ששה חודשים וחצי), אלא אי-הסכמה על ציפור-הנפש של אמריקה: חוקתה. זה המסמך הנדיר בן 232 השנה, שאמנם חזר ותוקן במרוצת השנים אבל הגרעין הקשה שלו נשאר בעינו.
הנוסחה להצדקת ההתקוממות: "זכויות המדינות"
לתדהמת אמריקה, אפילו לתדהמתם של רבים מבעלי בריתו, הנשיא הכריז ביום ב' השבוע, שיש לו "הסמכות הטוטלית" להורות על פתיחה מחדש של כלכלת ארה"ב, והוא חופשי לאכוף את רצונו על 50 המדינות. "כאשר מישהו הוא נשיא ארה"ב, סמכותו היא טוטלית", אמר הנשיא בתדרוכו לעיתונאים.
אבל סמכותו אינה טוטלית. החוקה נכתבה בדיוק כדי להבטיח את חוסר הטוטליות הזו. היא קבעה כי כל סמכות שאינה מוגדרת כ"פדרלית" שייכת למדינות האינדיבידואליות.
למרבה האירוניה, הימין האמריקאי הוא שנאבק במרוצת השנים על הבטחת "זכויות המדינות" נגד הממשלה המרכזית. לאחר מעשה, הרבה לאחר מעשה, "זכויות המדינות" היו הנוסחה להצדקת התקוממותן של מדינות הדרום נגד הממשלה הפדרלית ב-1861. הטענה לטובת "זכויות המדינות" עמדה במרכז האפולוגטיקה של חסידי האפליה הגזעית במדינות הדרום.
התייצבותו של נשיא רפובליקאי, הנהנה מתמיכה מסיבית של האגף השמרני, נגד "זכויות המדינות" היא ביטוי של היפוך יוצרות שהדעת כמעט אינה תופסת. הוא אפילו תיאר את התנגדותם של מושלים כ"התקוממות על הבאונטי", רמז לאפיזודה המפורסמת מן המאה ה-18 של התקוממות על סיפונה של אוניית מלחמה בריטית נגד קפיטן בלאיי, הקברניט, שפירנסה ספרים וסרטים לרוב.
ירצה, ישתף; לא ירצה, לא ישתף
יום למחרת ההכרזה שיש לו "הסמכות הטוטלית", הנשיא חזר בו במקצת, והודיע כי הוא יפעל "בשיתוף פעולה עם המושלים". הוא לא אמר, אבל השתמע בהחלט ששיתוף פעולה כזה יהיה וולונטרי: ירצה, ישתף; לא ירצה, לא ישתף. ואמנם, יום למחרת הוא הכריז, כי אם מושלי מדינות ירצו להקדים ולפתוח את כלכלתן נגד רצון הממשל, "אנחנו לא נרשה זאת".
מלומדי ניסיון, איש מן המושלים לא נכנס לעימות ישיר עם הנשיא. ההסתייגות הנועזת ביותר מהתיימרותו ל"סמכות טוטלית" באה מצד מושל מדינת ניו יורק, אנדרו קואומו, שהזכיר לנשיא כי הוא אינו "מלך". סוף סוף, ההתקוממות שאפשרה את הרפובליקה האמריקאית נועדה לשים קץ למה שמחולליה חשבו ל"רודנות" של מלך אנגלי רחוק וקפריזי.
העימות הזה היה כה מיותר, והזיק במידה כזאת לעניין שלשמו נועד, עד שמותר בהחלט לתהות לא רק על מניעי הנשיא, אלא גם על שליטתו העצמית. למען האמת, אין כל חידוש בעצם התהייה הזו, אבל היא מקבלת עכשיו משנה תוקף.
ברביעי הנשיא חיזק עוד יותר את הרושם שהוא מתמרק לקראת מאבק על סמכויות חוקתיות. הוא איים להשעות את הקונגרס, על סמך סעיף נשכח בחוקה ששום נשיא מאז 1789 לא עשה בו שימוש, גם לא בימי מלחמה, אפילו לא בימי מלחמת האזרחים.
הוא מאיים להשעות, מפני שהסנאט אינו מאשר את מינוייהם של יותר ממאה בעלי כהונות בכירות בממשלו. הוא זקוק להם לשם המאבק נגד נגיף הקורונה, הוא אומר. הסנאט אינו מאשר, מפני שעל פי הכללים הפרלמנטריים הנוהגים בו, אישור מצריך רוב מיוחס, ורוב כזה ייתכן רק בתמיכת המיעוט הדמוקרטי.
גם זה עימות לא נחוץ מעיקרו. הנשיא הפגין בשלוש ורבע שנות כהונתו שהוא לא רק מוכן אלא אפילו להוט למלא את ממשלו במינויים זמניים. אין מנוס מלהסיק אפוא שהוא מעוניין בעימות, מסיבות שביניהן ובין המינויים אין ולא כלום. כמובן, הוא לא יהיה הנשיא הראשון המתעמת עם קונגרס עוין ערב בחירות. אבל הוא יהיה הראשון המנסה לנעול, לפחות לזמן מה, את מערכת הבקרה המפורסמת של אמריקה, הידועה כ"ריסון ואיזון" (check and balance).
"בדיקות לפני פתיחה"
העימות עם המושלים הוא בחלקו אישי ובחלקו עקרוני. על הצד האישי רמזנו למעלה. העקרוני הוא זה המעסיק עכשיו כל ממשלה עלי אדמות: מתי אפשר להתחיל להרים את המסך. הפנטזיה הטראמפית של "כנסיות מלאות אדם בחג הפסחא", שהוא הפריח בשלהי חודש מרץ, התפוגגה באוויר. עכשיו הוא מהרהר בתחילת מאי.
ההחלטה על פתיחה מחדש אינה חד-צדדית. אין זה מספיק שהממשלה - המרכזית או המקומית - תקרא לחידוש הפעילות הכלכלית. לפחות בדמוקרטיות העשירות, שבהן הבחירה אינה בין עבודה לגוויעה אטית ברעב, אנשים יחזרו לפעילות רק אם יהיו בטוחים שהם אינם מסתכנים בהידבקות. וזה יקרה רק כאשר היקף בדיקות הדם יתרחב באופן דרמטי.
המדען הממשלתי הבולט ביותר במאבק נגד Covid-19, ד"ר אנתוני פאוצ'י, אמר ביום שלישי שתאריך היעד של אחד במאי הוא "קצת יותר מדיי אופטימי" בחלקים רבים של ארה"ב. טראמפ הגיב למחרת: "הוא אינו יודע, איש אינו יודע". אבל אתמול שמע טראמפ את עצתם של עשרות מנכ"לים, בשיחת ועידה: "בדיקות לפני פתיחה".
האגו היחיד הצריך ליטוף
טראמפ מוסיף לשגות, בוודאי בעניין יחסי ציבור, בהסתמכותו על התקדמות מדדי הבורסה. בשבועות האלה הם נוטים הרבה יותר לסגת מאשר להתקדם. אתמול הם נסוגו תחת הרושם הקודר של נתוני הצריכה והתפוקה: הגרועים ביותר זה שבעים שנה.
רק פתיחה מחדש תשים קץ למעגל הקסמים הזה. אבל פתיחה מחדש מחייבת הסכמה רחבה, והסכמה כזאת מחייבת עורמה טקטית, כושר שכנוע, אמפתיה, גם ליטוף אגו. לרוע המזל, התכונות האלה אינן מאפיינות את מר טראמפ. האגו היחיד הצריך ליטוף אצלו הוא האגו שלו.
התבדתה כמעט מאליה הנחתו שהוא יוכל לכוון כלכלה של 21 טריליון דולר, עם 50 מדינות, באופן שבו נהג לכוון את אימפריית הנדל"ן שלו. תוצאה אחת של גישתו היא שמושלי מדינות מחפשים עכשיו זה את עזרתו של זה.
בארה"ב, שחדלה להשתמש בלשון רבים כדי לתאר את עצמה ("ארצות הברית החליטו") רק לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם, אנחנו רואים עכשיו מושלי מדינות מכוננים התאחדויות דה-פקטו, כדי להתמודד נגד הממשלה המרכזית, או להשתמט ממנה.
ההתאחדות הראשונה נוצרה בחוף המזרחי. מושל ניו יורק קואומו הודיע ביום ב', כי מדינתו עושה יד אחת עם ניו ג'רזי, קונטיקט, פנסילבניה, דלאוור, רוד איילנד ומסצ'וסטס (בכולן חוץ מזו האחרונה יש מושלים דמוקרטיים), כדי לכונן שיתוף פעולה ממוסד בענייני בריאות. לא יצאו אלא שעות אחדות, ומושל קליפורניה, גאווין ניוסום, הודיע כי מדינתו עושה יד אחת עם שתי המדינות האחרות של החוף המערבי, וושינגטון ואורגון, כדי לתאם הסרה הדרגתית של הסגר "באופן בטוח, אסטרטגי ואחראי". בכל השלוש יש מושלים דמוקרטיים.
מאמצים דומים קורמים עור וגידים בין חלק ממדינות המערב התיכון. גם שם, מושלים דמוקרטיים הם המכנה המשותף.
זו אינה הודעה מקדימה על פרישה של שום מדינה מארה"ב, אבל זה בהחלט ביטוי של מתח ושל אי אמון בין המדינות לבין הממשלה המרכזית. מושלת מישיגן, גרטצ'ן וויטמר, אמנם אמרה שלשום בראיון רדיו ש"הנגיף אינו מבחין בין מדינות ובין מפלגות", אבל זיקות מפלגתיות מקרבות ומרחיקות את הנפשות הפועלות.
המושלת וויטמר היתה קורבן מוקדם של התקפות אישיות מצד הנשיא, שקרא לה, במשחק מלים על שם משפחתה, half-wit, שאפשר לתרגם "מפגרת בשכלה". הימין הרדיקלי במישיגן קורא עכשיו להדחתה באמצעות משאל-עם, בגלל עמידתה על סגר מקיף ומחמיר. אתמול צעדו מפגינים (ללא מסכות, כמובן) ברחובות לנסינג, עיר הבירה של מישיגן, כשהם מניפים כרזות עם צלבי קרס, שעליהן הופיעו המלים "הייל וויטמר".
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny