לפתוח או לא לפתוח, ומתי? זו השאלה העניינית והלגיטימית ביותר של הימים האלה. קשה לחשוב על ויכוח יותר רלוונטי לחיינו. אבל בארה"ב קרה השבוע משהו המעמיד את השאלה הזו, ואת הוויכוח סביבה, בקונטקסט לא־ענייני, אלא אידיאולוגי ומפלגתי.
ברחובות לנסינג (בירת מישיגן), קולומבוס (אוהיו), אוסטין (טקסס) וקונקורד (ניו המפשייר) קמה לתחייה תנועה, שגיחתה הלא־צפויה טרפה את קלפי הפוליטיקה האמריקאית בדיוק לפני עשר שנים. זו היתה תנועת "מסיבת התה".
היא נקראה על שם מאורע מכונן במלחמת העצמאות של ארה"ב: אקט המרי האזרחי בנמל בוסטון נגד עול המסים הבריטי. פטריוטים מבני מסצ'וסטס השליכו שקי תה, שעמדו להימכר במחירים מופקעים למקומיים. "אין מסים בלי ייצוג" היתה קריאת־המרי הסוחפת ביותר. הכתר הבריטי החמיץ את ההזדמנות לצנן את היצרים. במקום להציע לאמריקאים ייצוג בפרלמנט בלונדון, הוא הציע להם את נוסחת העקרבים של המלך רחבעם. הסוף ידוע. כך נכנס המאבק במסים אל הפנתיאון האמריקאי.
"מסיבת התה" אסרה מלחמה על ממשל אובמה בגלל התנגדותה לרפורמות הבריאות שהוא הציע. היא חשבה את הרפורמות לאקט של הפקעה ואינוס. אנשיה שיבשו אסיפות של דמוקרטים, קראו קריאות ביניים, העלו בהתמדה את הטמפרטורה, הוציאו המונים אל הקלפיות - והנחילו לאובמה תבוסה משפילה בבחירות לקונגרס של 2010.
למפלגה הרפובליקאית נוסף אז אגף רדיקלי פופוליסטי, עם ייצוג מסיבי בבית הנבחרים. לימים התברר, שדרך ישרה למדי נמתחה ממסיבת התה אל דונלד טראמפ. אין זה פלא שוותיקי מסיבת התה בקונגרס, הידועים כ"עצרת החירות", הם בעלי בריתו הנאמנים ביותר של הנשיא.
המהדורה השניה
"מסיבת התה" לא נעלמה כלל, אבל זוהרה הועם. בהיעדר ממשלה מרכזית עוינת היא התקשתה להניב אותו פרץ של תמיכה ושל התלהבות, אשר עיקר את הנשיא אובמה מיכולתו לחוקק בשש משמונה שנות נשיאותו. ממשל בלי יכולת חקיקה הוא ממשל המקרטע על רגל אחת, בוודאי בענייני פנים.
הוויכוח על המועד הראוי לחזור ולחדש את הפעילות הכלכלית היה יכול להתנהל במישור הטבעי: בריאות, עבודה, חיי אדם, כלכלה. כל צד בוויכוח הזה היה יכול לטעון למשקל ולכובד ראש. כל צד היה יכול אפילו לטעון את טענותיו בהתרגשות כנה. פתיחה מחדש של הכלכלה אינה עניין של תאוות־בצע, ואינה משרתת רק את האינטרסים של העשירים. הרצון לאזן בין שמירת חיים לשמירת מקורות מחיה הוא חיוני לחלוטין בכל חברה דמוקרטית.
אבל המהדורה השניה של "מסיבת התה" (שלפי שעה לא אימצה שם או כינוי) שלחה את הוויכוח הזה אל מישור אחר: חופש.
"חירות או מוות"
ניו המפשייר היא אחת המדינות קטנות האוכלוסין ביותר של ארה"ב (42 מתוך 50). אבל היא מבורכת באתוס מהפכני עוד מזמן מאבק העצמאות, לפני כמעט 250 שנה. "תנו לי חירות, או תנו לי מוות", קריאה מפורסמת מן הימים ההם, היא המוטו הרשמי של המדינה, והיא מופיעה עד עצם היום הזה על לוחיות הרישוי שלה. זו גם אחת המדינות היחידות, שאין בהן מס הכנסה.
בעיר הבירה של ניו המפשייר נערכה בשבת עצרת רעשנית נגד הסגר. בין משתתפיה הופיעו גברים בחגור צבאי מלא עם רובים אוטומטיים. הם חילקו כרוזים, שכותרתם היתה "חירות, או מוות".
חמושים בהפגנה בניו המפשייר, בסוף השבוע / צילום: Michael Dwyer, Associated Press
זה קרה 24 שעות לאחר שהנשיא טראמפ צייץ שלוש קריאות נפרדות "לשחרר" את מדינות וירג'יניה, מישיגן ומינסוטה. הבחירה לא יכלה להיות מקרית. בשלושתן יש מושלים דמוקרטיים. טראמפ יתקשה לחזור ולהיבחר בנובמבר בלי תמיכה של לפחות אחת מהן.
הוא לא הסביר בציוציו למה בדיוק הוא מתכוון ב"לשחרר". אבל במקרה של וירג'יניה, הוא הזכיר ל"משחררים", כי עליהם "להציל את התיקון השני הגדול שלנו. "הוא במצור!" התיקון השני לחוקה הוא זה המבטיח את זכותם של אמריקאים לבעלות על כלי נשק. וירג'יניה, שעברה השנה לשליטה מלאה של המפלגה הדמוקרטית, מנסה להטיל הגבלות מסוימות על מכירת נשק. שדולת־הנשק רבת הכוח ותומכיה במפלגה הרפובליקאית מתנגדים בתוקף, אבל קצרה ידם.
הסמכת "שחרור" וירג'יניה לֹ"הצלת" כלי הנשק אולי לא היתה קריאה להתקוממות מזוינת נגד מושלים נבחרים, אבל בהחלט עוררה אסוציאציות. הן נקלטו בניו המפשייר, ואל נכון נראה בימים הבאים איפה עוד.
"לגזול את זכויות היסוד"
בכל המקומות שבהם נערכו הפגנות להסרת הסגר, הן לא היו מעוגנות רק בנימוקים כלכליים. הסגר, בעיני מתנגדיו הרדיקליים, הוא אמצעי להטיל על אמריקאים בני חורין את רצונה השרירותי של הממשלה הפדרלית. חשד כלפי "הממשלה" מכוון את השיג־ושיח של הימין האמריקאי זה עשרות שנים. תיאוריות קונספירציה מסמרות שיער על מזימה לכונן "ממשלה עולמית", שתשלול מן האמריקאים את חרויותיהם, מתהלכות בימין עוד מתחילת הרבע האחרון של המאה שעברה (לפחות).
טקסס, המדינה הגדולה ביותר בארה"ב בשלטון הימין, היא זירת מאבק מרכזית של בוגרי "מסיבת התה" נגד הממשלה הצמאה לכוח.
קבוצה של ותיקי המסיבה בטקסס, בעלי השפעה וממון, כתבו בשבוע שעבר מכתב גלוי לנשיא טראמפ, שבו קראו לו לחזור ולפתוח את המשק ו"להניח לאמריקאים להחליט אילו סיכונים הם מוכנים לקבל עליהם", ברוח "האחריות האישית".
לדעת בעלי המכתב, השלטונות המקומיים במדינות ובערים "משתמשים בדאטה שגויה ומבלבלת, בקצב מעורר חרדה, כדי לגזול את זכויות היסוד של האמריקאים, ולעודד את הקמתה של רודנות".
והם מוסיפים וכותבים לטראמפ: "מתנגדיך הפוליטיים מטיפים לסגר בלתי מוגבל בזמן... הם עושים כן מפני שהמשבר הלאומי שלנו מעניק להם את ההזדמנות להנהיג את ארצנו לעבר סוציאליזם".
לשון אחר, המאבק על הסרת הסגר שקול כנגד מלחמת עצמאות שניה, שהאמריקאים נקראים להשתתף בה כדי להציל את חרויותיהם הלאומיות והפרטיות מידי דיקטטורה סוציאליסטית.
"חרויותינו אינן שייכות לך"
לא רק מושלים דמוקרטיים נמצאים על הכוונת של יורשי מסיבת התה. משתתפיה של הפגנה בבירת אוהיו בתחילת השבוע שעבר איימו על עתידו הפוליטי של המושל, מרק דיוואיין, שלפחות עד עכשיו נחשב לאיש ימין מובהק.
אתמול נערכה הפגנה בבויסי, עיר הבירה של מדינת איידהו דלילת האוכלוסיה, במערב ההררי. היא אחת הימניות ביותר בארה"ב. היא לא בחרה דמוקרט למושל זה 30 שנה, ולא בחרה דמוקרט לסנאטור זה 36 שנה. המושל הרפובליקאי הנוכחי שלה, בראד ליטל, הוא מן השמרנים ביותר בארה"ב, וחתם על חוקים נגד זכויות להט"בים בעיצומה של המגיפה.
אבל זה לא הציל אותו ממפגיני הימין־העוד־יותר־ימני. "חרויותינו אינן שייכות לך, ואינך יכול לקחת אותן", אמרה אחת הכרזות.
הבעלים של מכון כושר מקומי אמר למפגינים, "לכל אחד מאיתנו שמורות הזכות והחירות לעשות ככל העולה על רוחנו... ביום ב' אני אפתח את המכון, ואני קורא לכל בעל עסקים לעשות כמוני". הוא ציטט את אחד האבות המייסדים של הרפובליקה האמריקאית, בנג'מין פרנקלין: "אלה המוכנים לוותר על החופש הבסיסי, כדי לזכות בקצת ביטחון זמני אינם ראויים לחופש או לביטחון".
מאחר שאיננו יודעים עדיין את המידה שבה התנועות המקומיות האלה מתאמות את מעשיהן בזירה הארצית, ממילא איננו יכולים להעריך את התוצאות ארוכות־הטווח של מעשיהן. האם הן יצליחו להטות את הבחירות לנשיאות ולקונגרס באופן שבו הצליחו להטות את הבחירות לבית הנבחרים ב־2010 (אם כי לא את הבחירות לנשיאות של 2012)?
טראמפ בדילמה עצומת ממדים
האמת היא שרוב המושלים, כולל אלה המותקפים בידי הרדיקלים, מקבלים את הגיון תכניתו של טראמפ להתחיל פתיחה מחושבת וזהירה של המשק באחד במאי. רק מדינות פגועות במיוחד, כמו ניו יורק, ניו ג'רזי ולואיזיאנה, אינן מוכנות להתחייב.
הנשיא שינה בימים האחרונים את דעתו ואת סגנונו פעם אחר פעם. הוא התחיל את השבוע שעבר בהודעה, שיש לו "הסמכות הטוטלית" לאכוף את רצונו על המושלים. למחרת הוא הודיע, כי בדעתו "לשתף פעולה עם המושלים". את השבוע הוא סיים בקריאות "לשחרר" שלוש מדינות, לא לגמרי ברור ממה.
טראמפ שרוי בדילמה עצומת ממדים. הוא להוט לחדש את הפעילות הכלכלית, מפני שתפארתו היתה על הגאות של שלוש שנות נשיאותו הראשונות. על יסודה הוא קיווה, כפי שאמר בגלוי, כי "גם אנשים שלא אוהבים אותי יצביעו בעדי". אין זה אלא טבעי שהוא מקווה כי הרבעון השלישי של השנה בואכה הבחירת לנשיאות יעמוד בסימן צמיחה מסחררת של התוצר המקומי הגולמי וחזרה מסיבית של אמריקאים אל מקומות העבודה האבודים שלהם.
מצד שני הוא שומע את האזהרות מפני תוצאות אפשריות של הסרה פזיזה של הסגר ומפני הסכנה של "גל שני" בבוא הסתיו. הבחירות לנשיאות ייערכו בעיצומו של הסתיו.
הנשיא סובל אפוא מסכיזופרניה פוליטית. מצד אחד הוא רוצה שהמושלים יתבשלו במיץ של עצמם, ומצד שני הוא רוצה שהמושלים יעשו וישמעו. אולי הוא מקווה שתנועות המחאה יאלצו את המושלים לפתוח, ואם הפתיחה לא תעלה יפה המושלים הפותחים, לא הוא, ישלמו את המחיר הפוליטי.
הנשיא "יורד מן הפסים"
מלחמת הנשיא במושלים עולה לחלק ניכר מהם על העצבים. מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, שניסה לפתח יחסים קורקטיים עם הנשיא, נקלע בימים האחרונים לחילופי דברים חריפים איתו.
מושל מדינת וושינגטון, ג'יי אינסלי, יעד מוקדם מאוד להתקפות ארסיות של הנשיא ("נחש", "איש מגעיל"), האשים שלשום את טראמפ שהוא מעודד "מעשים מסוכנים ולא־חוקיים" בקריאות ההמרדה שלו. "הנשיא מלבה מרד פנימי ומפיץ שקרים... הוא יורד מהפסים, ומפיץ רטוריקה אנטי־דמוקרטית מסוכנת. מעשיו מאיימים על יעד ההתאוששות שהוא עצמו הציב".
הימים האלה נותנים תוקף מיוחד להזהרתו של ג'ב בוש במקדימות הרפובליקאיות לנשיאות לפני ארבע שנים, כי טראמפ יהיה "מועמד של תוהו ובוהו, ואם ייבחר הוא יהיה נשיא של תוהו ובוהו".
ואמנם, לפעמים נדמה, שדונלד טראמפ יוצא מגדרו לעורר את הרושם של תוהו ובוהו. איזו רוח בדיוק מרחפת על המים, קשה לדעת.
כתבות
ני"ע
