דעה: סגירת חלון ההזדמנויות ליצירת אמון בישראל

תקופה זו מזמנת למדינת ישראל ולחברה הישראלית הזדמנות מאד ייחודית וחשובה. במדינה המאופיינת בעיקר בחוסר אמון, בכמעט כל זירה אפשרית, וחברה מפולגת ומשוסעת, ידענו לשלב ידיים לאורך השנים בימי לחימה. חלקית. לא כולל הקהילה הערבית והחרדית, וגם לא בהכרח הבועה התל אביבית. כיום מתרחש משהו נדיר, שעם מנהיגות נכונה עשוי להוות מנוף לטרנספורמציה עמוקה.

מובילי המגזר העסקי לחלוטין מבינים כי משבר הקורונה מהווה סיכון גדול, ולצידו סיכוי גדול. הם משקיעים את כל מאמציהם במהלך משולב של הישרדות ובמקביל זיהוי הזדמנויות לצמיחה ולהגדרה מחודשת, מתוך הבנה כי ארגון שלא יגדיר את עצמו מחדש לא יהיה רלבנטי בעתיד.

מדוע שלא נגדיר עצמנו מחדש גם כחברה?

רשימת פערי האמון בזירה הישראלית ארוכה, אולם בכל מקום שנתבונן בו יש הזדמנות לשינוי:

שוק העבודה - בכל המגזרים, זהו הזמן לבנות אמון של מעסיקים כלפי עובדים בכל הקשור בעבודה מהבית. כולנו מבינים כיום שזה אפשרי ולא פחות אפקטיבי. אמון יאפשר לכך להתממש, בכל ארגון בהתאם לצרכים וליכולות. אין ספק כי אם תתגבש נורמה לפיה למשל ימי שלישי בשבוע מקובלים כימי עבודה מהבית, ואלו יהיו באופן טבעי לכל הארגונים ימים בהם מקיימים ישיבות מקוונות ולא פיזיות, תיווצר מהפכה משמעותית במדינה. זה דורש אמון, והוא חייב להיות הדדי. ועדי העובדים נדרשים בודאי בשנה הקרובה, לפעול בשותפות מלאה עם המעסיקים, ביושרה ובאומץ, במטרה לאפשר שיקום של המשק. בכל מקום שיפעלו כך, הם יסייעו בחיזוק האמון ההדדי אשר מהווה מנוע צמיחה משמעותי בפני עצמו.

מערכת החינוך - האמון כלפי מערכת זו תלוי עד כה במרכיב אחד בלבד - הצוות שעובד באופן אישי וישיר עם התלמידים. אלו והוריהם באמון למערכת כאשר הם מוצאים שם מחנכים אמיתיים וכאלו המסוגלים לראות את הילד ולהעצים אותו. כאשר זה לא קיים, גם אין אמון כלפי המערכת. אין שום סיבה להאמין במנגנון בירוקרטי גדול ומיושן, אשר גם מפוצל בתוכו. אולם חוסר האמון מתגבש לאורך עשרות שנים בעיקר בשל חוסר הרלבנטיות של בתי הספר. בנקודה הנוכחית, כאשר ברור שידע ניתן להקנות בכל דרך אחרת ולא בהרצאות פרונטליות בכיתה, וגם אנו סוף סוף מבינים כי ידע אינו העיקר (כן נגישות, סינון ובקרת ידע), הגיע הזמן לשינוי. יש לבחון באומץ מה נדרש מהילדים של היום בעולם מורכב וחסר וודאות שמזמן להם העתיד, ולארגן מחדש את התפיסות והיישום - הדגש הנדרש הוא על חוסן נפשי, עבודת צוות, מערכות יחסים, עצמאות ובחירה, מודעות ופיתוח חוזקות אישיות, התמודדות עם אי וודאות, למידה עצמית, ניהול קונפליקטים ודיאלוג, מנהיגות ושיתופי פעולה. האם העומדים בראש המערכת כיום מבינים זאת ומסוגלים לעשות שינוי? כנראה שלא. האם ארגוני המורים מוכנים להירתם למהלך ולוותר על חלק ממאבקי הכוח? כנראה שלא. נדרש במערכות אלו החלפת דור. אין ספק כי זו הזדמנות יקרה מפז להגדיר עצמה מחדש, עם ערך אמיתי, אמון ושותפות של כל מרכיביה, וכאקו סיסטם שנותן מענה לעידן החדש.

קהילתיות - זו שעתן היפה של הרשויות המקומיות, ובתנאי שהרשות נוכחת ומנהלת את המשבר בזירה המקומית. האופן שבו הן מתנהלות בימים אלו ישפיע לאורך שנים על אמון תושבי הרשות בה, ועל האמון בקרב הקהילה. הפוטנציאל קיים, מאחר וכיום יותר מבעבר יש יותר אכפתיות כלפי הסביבה הקרובה. יותר סיוע ועזרה למי שצריך. השאלה אם מובילי הרשויות ימנפו את הכוחות הטבעיים שנוצרים בקהילה, אם הם יחזקו את תחושות השייכות והערבות ההדדית, אם הן תהפוכנה עולמות עבור העסקים המקומיים, המעסיקים הקטנים והבינוניים? נראה שמרבית הרשויות מזהות את ההזדמנות ופועלות בהתאם, הרבה בזכות דור חדש של מנהיגים המפעפע בשנים האחרונות אל תוך המרחב המוניציפאלי.

החברה הערבית והחברה החרדית - אלו שני מגזרים שלאורך שנים במצב של חוסר אמון עמוק ומובנה כלפי המדינה והחברה הישראלית. חלק מהתמונות שאנו רואים בתקשורת בימים אלו מהוות סמל לשינוי האפשרי - המשטרה והצבא הפועלים כתף אל כתף עם אזרחי בני ברק ודיר אל אסד. לצד האכיפה הנדרשת, נוצרת גם תחושת שותפות ונבנה אמון. נוצר כאן חלון הזדמנויות משמעותי ליצירת תהליך שמבנה שילוב של מגזרים אלו בשירות לאומי ובתהליכים משותפים נוספים.

הזירה המדינית - בימים אלו נוצרים שיתופי פעולה עם מדינות ערביות ואסלאמיות שונות. המשמעותי ביותר הוא עם ירדן, כך זה קורה גם עם מדינות שבשגרה מוגדרות כאויבות. האם ניתן למנף את זה להתמקמות חדשה של ישראל בזירה המזרח תיכונית? אין ספק שכן.

מערכת הבריאות - האמון כלפי מערכת זו מושתת בעיקרו על התחושה החזקה שהצוותים הרפואיים הנמצאים בחזית מתאבדים על הבריאות של כולנו. אלו מתגלים בשיאם, בעוד שמשרד הבריאות נתפס מיום ליום כגוף שאינו פועל בסנכרון מלא, אינו בהכרח מקבל את ההחלטות הנכונות ובזמן הנכון, ובעיקר אינו שם את השקיפות כערך מרכזי. ההסתרה והעדר לקיחת האחריות פוגעים באמון האזרחים.

ניתן להמשיך כך ולנתח את כל הזירות הרלבנטיות האחרות, אולם אין ספק כי הפוליטקאים, העומדים בראש המגזר הציבורי, אחראים באופן ישיר על סגירת חלון ההזדמנויות של יצירת האמון בחברה הישראלית באופן שלא רק שאינו ממנף את ההזדמנות, אלא אף מעמיק את פערי האמון בישראל. למעלה משלושה שבועות הם אינם מצליחים להקים את ממשלת החירום או האחדות שכה זקוקים לה. אינטרסים אישיים אשר מקרקעים את האינטרסים הציבוריים. מיליוני אזרחים אשר לוקחים אחריות, וצופים בכאב במנהיגים לכאורה שאינם מסוגלים לכך.

אותו מגזר המונהג בידי הפוליטיקאים נדרש לבצע את קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר ברגעים אלו. דבריהם של מקבלי ההחלטות כי הם מבינים את רחשי הציבור, ואת מצוקת העצמאיים, המפוטרים ועוד, מוטלת בספק. הם יודעים מה זו יציבות תעסוקתית, ומרביתם אף עם משכורות מחמיאות ביחס לתשומות ולתפוקות שלהם. משרד האוצר משקיע את המאמצים שלו בייצוב המשק ובשמירה על הקופה הציבורית, וזו כלכלה ישנה. בראייה של כלכלה חדשה הוא נדרש להשקיע כל שקל שניתן בחיזוק העסקים הקטנים והבינוניים וביצירת צמיחה. זו הכלכלה החדשה, וההזדמנות לשינוי שמתאפשרת במשבר הנוכחי.

מעבר לכל ההחלטות והתכניות הכלכליות שלהן הציבור מחכה בכיליון עיניים, כמהלך בונה אמון, וגם כזה שיאפשר עוד טיפה מרווח נשימה, יש לקבל החלטה שכל משכורות המגזר הציבורי בחודשים אלו, יופחתו ב-10%. ישראל אינה ניו זילנד, ולכן אין ציפייה שהקיצוץ יהיה של 20% מהשכר, אולם לא ניתן להתעלם מהחוויה של הציבור בישראל על אטימות הממסד כלפיהם. כמובן שצריך להחריג את הארגונים הרפואיים, וגם לבצע זאת באופן מדורג לפי השכר. אולם לכך נדרש שר אוצר, שידע לרתום למהלך את הממשלה ואת התארגנויות העובדים. שלא יהיה ספק, רוב המגזר העסקי, בוודאי זה שלא נפגע, ידע לתרום ולסייע לחברה הישראלית ואף יעשה זאת. האם הפוליטיקאים יובילו למהלך זה, אשר גם יפגע בשכרם? כנראה שלא.

החברה הישראלית במשבר מתמשך של חוסר אמון. של הציבור כלפי מנהיגיו. של הציבור ומנהיגיו אל מול התקשורת. בין המגזר העסקי לממשלתי. בין חרדים לחילוניים. בין ערבים ליהודים. הרשימה ארוכה, אולם בכל אחד מסעיפיה נפתח חלון הזדמנויות נדיר. אנו רואים כיצד הוא הולך ונסגר, ללא הנהגה אחראית ואמיצה שלה יש את היכולת להבין זאת ולחולל את השינוי שכל כך נדרש כאן. עבור ילדינו.

עמרי גפן הוא מומחה לשיתופיות ואמון, משא ומתן וגישור, מרצה באוניברסיטת ת"א ובבינתחומי, ושותף בקבוצת גומא-גבים