מצעד הגאווה בתל-אביב / צילום: Corinna Kern, רויטרס
שופטת בית המשפט השלום בבאר-שבע, אורית ליפשיץ, קיבלה את תביעת האגודה לשמירת למען הלהט"ב נגד בית דפוס שסירב ליצור ולהדפיס כרזות בעלי תוכן להט"בי.
כאשר בעלי בית הדפוס "צבע הקשת" קיבלו בקשת הצעת מחיר מהעמותה, הם השיבו מיד באמצעות המייל: "איננו עוסקים בחומרי תועבה. יהודים אנחנו!".
בעקבות כך החליטה העמותה להגיש נגד בית הדפוס תביעה בסך 100 אלף שקל על-פי חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים.
בית הדפוס טען בכתב ההגנה כי בעליו הם אנשים יהודים דתיים, ועל-פי ההלכה חל איסור ליתן סיוע לקיום עבירות הלכתיות הכרוכים בחיי להט"בים. לצורך כך, גייס בית הדפוס חוות-דעת של שני רבנים בכירים, אשר כתבו כי על-פי ההלכה חל איסור ליצור ולפרסם מודעות אלה.
לטענת בית הדפוס, חוק איסור אפליה לא חל על נסיבות שבהן מייצרים מוצר במיוחד ללקוח מסוים, אלא רק על הספקה לכל דורש של מוצרים קיימים. לטענתם, לא נמצא בעולם כולו מצב בו כופים על אדם בשוק הפרטי להתקשר עם מישהו ולייצר עבורו מוצר, בניגוד לאיסורי דתו והשקפתו.
בית המשפט דחה כאמור את כל טענות הנתבעים וחייב אותם ב-50 אלף שקל, לא כולל הוצאות. השופטת כתבה כי "המחוקק אינו מבקש לחדור לצפונות ליבם של נותני השירות או לרדת לנבכי נפשם בכל הנוגע לעמדתם הסובייקטיבית ביחס לאחר. המחוקק אף אינו מבקש להתערב בחופש הדת והפולחן השמורים להם ככל אדם, אלא אך לקבוע כי מקום שבו אמונתם מתנגשת עם ההכרח ליתן שירות לכל 'במקום ציבורי', הערך האחרון מכריע".
לדברי ליפשיץ, בחוק איסור אפליה ביקש המחוקק ליצור מנגנון יעיל למאבק בתופעות האפליה בתחומים בהם הוא עוסק. המחוקק למעשה ביקש להעניק לנפגעי אפליה דרך פשוטה, מהירה, זולה ויעילה לפיצוי, ללא הוכחת נזק, במטרה לעודד אותם להגיש תביעות מבלי לחשוש מקשיים - בעיקר קשיי כימות והוכחת הנזק, כמו גם עלויות משפטיות - הקיימים במסלולי תביעה רגילים, ובכך לקדם את המאבק בתופעת האפליה כתופעה חברתית רווחת.
השופטת דחתה את החילוק בין הספקת מוצר לבין ייצור וכתבה כי "בשים לב לתכליתו של החוק והצורך לקדם שוויון במדינת ישראל, יש לפרש את הוראות החוק באופן שיקדם את תכליתו ולא יעקר אותו מתוכן. קבלת פרשנותם של הנתבעים להוראת החוק, משמעה כי הרבה מהמוצרים, אשר מטבע הדברים כרוכים ב'ייצור' מוצר ובהמשך 'בהספקתו', לא ייכנסו תחת תחולתו של החוק. טענות הנתבעים כי לגביהם חלה החובה רק למכור לתובעת מוצרי מדף קיימים ולא להדפיס לתובעת מוצרים, תעקר את החוק מתוכן ולמעשה תחריג מהוראות החוק 'הספקת מוצרים' רבים, וזאת ללא אחיזה בהוראות החוק ובתכלית החוק".
הנתבעים טענו עוד כי בית המשפט העליון של ארצות-הברית התיר אפליה כזו ממניעים דתיים. על כך השיבה השופטת ליפשיץ כי טענות אלה "יכולות להיות מקור מצוין לשיח פורה ומרתק בעניין התנגשויות בין זכויות מהותיות, אך הן אינן רלוונטיות כלל לענייננו, היות שהחוק התקף במדינת ישראל הוא החוק הישראלי, ובחוק איסור אפליה במוצרים מעוגן כי אפליה כזו היא אסורה".
התביעה הוגשה על-ידי המחלקה המשפטית של האגודה למען הלהט"ב, באמצעות עורכי הדין ענת קדרון, אסף חדי כהן ונמרוד גורנשטיין.
אוהד חזקי, מנכ"ל האגודה למען הלהט"ב, מסר בתגובה: "לא ייתכן שבית עסק שמספק שירות ציבורי יחליט להפלות אוכלוסייה שלמה בחברה הישראלית רק בשל נטייתה המינית או זהותה המגדרית. גם היום אלפי חברות וחברי הקהילה סובלים מאפליה, שנאה ואלימות רק בגלל מי שהם. אנו מברכים על הפסיקה הברורה והצודקת שאוסרת את האפליה הפסולה וממשיכים להיאבק עבור כולן וכולם עד לשוויון זכויות מלא".
עו"ד מנשה יאדו מארגון חוננו, שייצג את בית הדפוס, הגיב בכעס לפסק הדין: "בית המשפט הכשיר את הכפייה החילונית בישראל. אם במדינת ישראל יהודי מאמין לא יכול לנהל עסק על-פי אורחות חייו, איפה כן? כל יהודי מאמין יודע שעם ישראל שרד אלפי שנות היסטוריה בזכות תורת ישראל, בית המשפט שכח או אולי אף פעם לא למד את השיעור הזה".
לדבריו, "זהו יום שחור למדינת ישראל, אשר חייבת במציאות המורכבת לאפשר שוויון גם לשומרי תורה ומצוות, כפי שאפשרו בסוגיות דומות בתי המשפט הן בארה"ב והן בבריטניה, אולם בית המשפט בישראל הפעיל מנגנון הכרעה חד-צדדי, פרו-להטב"י ואנטי-דתי שיכרסם בכושר הלכידות של החברה הישראלית ויפגע בחוסנה".