בית החולים איכילוב / צילום: איל יצהר
בטור שפרסם ד"ר אורי כץ ב"גלובס" ("השחיקה שלא הייתה בתקציב מערכת הבריאות" - 4.5.20) הוצגה העמדה שלפיה בתקציב הציבורי של מערכת הבריאות בישראל "לא חלה שום שחיקה".
נתוני הלמ"ס וה-OECD אומרים את ההיפך: מהנתונים עולה כי ההוצאה לבריאות לנפש, ההוצאה לבריאות כאחוז מהתוצר, וההוצאה הציבורית לבריאות - כל המדדים הנדונים נמוכים בישראל באופן משמעותי מאותם מדדים בקרב ממוצע מדינות ה-OECD.
ההוצאה לבריאות לנפש בישראל (2018) עומדת על כ-2,954 דולר (מתוקן לכוח הקנייה) למול הנתון הממוצע של מדינות ה-OECD העומד על כ-3,994 דולר- פער של 1,000 דולר לנפש לרעת מערכת הבריאות הישראלית. ההוצאה השוטפת לבריאות כאחוז מהתוצר בישראל עמד בשנת 2018 על 7.4% - פער של כאחוז וחצי לרעת מערכת הבריאות הישראלית השווה לכ-15 מיליארד שקל. במידה והיינו מאמצים את היקפי ההוצאה לבריאות של ממוצע מדינות ה-OECD, היה צורך בתוספת של כ-15 מיליארד שקל להוצאה הלאומית לבריאות בישראל, מתוכם תוספת של כ-11 מיליארד שקל גידול בתקציב הציבורי. הפער בשיעור ההוצאה לבריאות בין ישראל למדינות ה- OECD הוא תופעה יחסית חדשה: בשנות התשעים השיעור בישראל ובממוצע מדינות OECD היה דומה (כ-7.4%) אולם בעוד שיעור זה עלה בממוצע ארצות OECD לכ-9%, השיעור בישראל לא השתנה בעשרים השנים האחרונות.
מעבר לרמה הנמוכה של ההוצאה לבריאות בישראל, מטריד במיוחד הנתון על חלקו הנמוך של המימון הציבורי בהוצאה זו. בחינת היקף המימון הציבורי של מערכת הבריאות הישראלית מלמדת כי שיעור זה ירד מ-68% שנה לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ל-61% חמש עשרה שנים אחר כך. נכון הוא כי בשמונה השנים האחרונות מסתמנת מגמת עלייה במימון הציבורי והוא עומד כיום על 64% אבל שיעור זה הוא עדיין מהנמוכים בעולם המערבי (המימון הציבורי בממוצע ארצות ה-OECD עומד על 74%). המימון הציבורי הנמוך של מערכת הבריאות בישראל מעיד יותר מכל מספר אחר על מיקומה הנמוך של מערכת הבריאות בסדרי העדיפויות התקציביים של המדינה. משבר הקורונה מוכיח כי עתיד המדינה אינו תלוי רק בעוצמת מערכת הביטחון וכי תחנות אם וילד, כמו גם חדרי טיפול נמרץ חשובים לא פחות מטנקים ומצוללות.
שחיקת מערכת הבריאות הישראלית באה לידי ביטוי בכל תשתיות המערכת: מערך האשפוז הישראלי הוא השני בצפיפותו בקרב מדינות הOECD-: שיעור מיטות האשפוז במדינת ישראל הוא מהנמוכים בקרב המדינות, תפוסת המיטות בישראל עומדת על 94% לעומת ממוצע של 75% במדינות ה-OECD, והשהייה הממוצעת של חולה בארץ היא מהנמוכות בארצות ה-OECD. מספרים אלו מעידים על מערך אשפוז כללי ללא רזרבות, הקרוב לקצה גבול היכולת שלו כפי שהדבר בא לידי ביטוי באשפוז חולים במסדרונות המחלקות הפנימיות, עומסים בחדרי מיון, שחרור מוקדם של חולים ועוד. בתנאי האשפוז הכללי הקיימים כיום במדינת ישראל נפגעת לא רק רמת השירות המלונאי שאותה מקבל החולה, נפגע הכבוד האישי של המטופלים, וחמור מכל, נפגעת איכות הטיפול הרפואי ועולה סכנת ההידבקות במחלות זיהומיות.
תמונה דומה של שחיקה מאפיינת את מערך כוח-האדם: ישנו מחסור ברופאים שרק ילך ויגדל בשל הרכב הגילאים הנוכחי של הרופאים. ישנו מחסור באחיות (שיעור האחיות בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי) ומחסור באמצעי אבחון וטיפול נוספים שבגינן משכי ההמתנה לשירותי בריאות הולכים ומתארכים. דוח מבקר המדינה בנושא טיפול מערכת הבריאות במחלות מתפרצות חשף תמונה עגומה אף יותר שמקורה בהזנחה מתמשכת של שירותי בריאות הציבור אשר עוסקים בחקירת התפרצויות תחלואה, אספקת חיסונים ושרותי רפואה מונעת וקידום בריאות.
המשבר הנוכחי הציף שחיקה בתשתיות בריאות נוספות - מחסור במעבדות, מחסור במכשירי הנשמה, מחסור במיטות לטיפול נמרץ מחסור בצוותים רעננים של רופאים ואחיות ועובדי בריאות אחרים ועוד ועוד.
למרות הזנחתה רבת-השנים של מערכת הבריאות הישראלית, גם היום ניכרים היסודות הטובים שעליהם היא נבנתה ושאותם עיגן בחקיקה חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ברגע האמת התגייסה המערכת להיות בחזית ההתמודדות עם משבר הקורונה ואין ספק כי היא תתגבר על הווירוס הנוכחי טוב יותר מכל מערכת בריאות המבוססת על מנגנון השוק החופשי כמו בארה"ב.
הכותב הוא מרצה במחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון