אילת מלמעלה / צילום: רוני בלחסן
העיר הדרומית אילת, הפכה בחודשיים האחרונים לעיר רפאים. כך מתאר אותה דניאל ביטון, בן ה-71, שיצא מביתו רק פעם אחת בחודש וחצי האחרון. הרחובות ריקים, כאילו בני האדם נטשו לחלוטין את העיר, וגם ההקלות המעטות על המשק, לא הוציאו את העיר מהתרדמת שנכפתה עליה. ביטון אמנם יכול היה לצאת לפנסיה מזמן, אך העבודה מבחינתו מחזיקה אותו בחיים. הוא מספק יותר מ-17 שנה מדי יום אוכל למסגרות הצהרונים, בתי הספר וטיולים של משרד החינוך בעיר, וכעת סגור בביתו וחושש שייאלץ לסגור את העסק.
"בניתי את העסק הזה עם 10 אצבעות, מהנשמה. אני בלילות קם מזיע, אבוד. מעבר לסגר הזה, אני אדם וורקוהוליק. אני קם בשלוש בבוקר כדי לעבוד, ופתאום זה נמנע ממני. אשתי ואני לבד, יושבים בבית, מנסים למצוא תעסוקה. רק השבוע אמרתי - אולי אני אתחיל לגדל גינה. עד עכשיו ישבנו בבית והסתכלנו על הקירות, ראינו נטפליקס, אכלנו והלכנו לישון. כל העצמות שלי כואבות מחוסר הפעילות. אף פעם לא הרגשתי כזה דבר", הוא מספר.
את העסק הוא סגר ב-15 במרץ, בהוראת הממשלה. הדלתות ננעלו, והעובדים פוטרו. "פיטרתי את העובדים כי אני לא רואה את הסוף. חל"ת זה לשלושה חודשים, אבל זה לא ייקח פחות מחצי שנה. גם העסקים שכבר פתחו, בקושי עובדים. ייקח הרבה זמן עד שנחזור למסלול החיים הקבוע. לא כולם יחזירו את העובדים כל כך מהר, אולי יחזירו חלק קטן והשאר ימשיכו באבטלה. כואב הלב. לא היו צריכים לשבור את הכלכלה ככה".
"אני מספק אוכל לחינוך המיוחד - 150 ילדים באילת. עכשיו החזירו אותם, אבל החזירו מצומצם, וגם עד 12. כלומר - אין להם צורך באוכל ולי אין פרנסה. אני לא יודע מתי תחזור לנו העבודה. בחודש שעבר הפסדתי לפי המחזור לפחות 300 אלף שקל. חודש אפריל יהיה זהה. זו מכת מוות, לדעתי לא אוכל להתאושש מזה. אני אצטרך לעזוב ולסגור את העסק. אני אסגור את מפעל החיים שלי, עסק שאף אחד לא יקנה, כך שאני אפסיד בסגירה שלושה מיליון שקל. אני מקווה שאני רואה שחורות, אבל אני מאוד חושש".
בגילך, לא היית רוצה לצאת לפנסיה?
"אני לא יוצא לפנסיה כי זה משהו שמיד גורם לצרות. כשאתה יושב ולא עסוק, זה מזרז את ה'עניינים'. זה קרה לאבא שלי. המשמעות של סגירת העסק היא קודם כל המשפחות שאני מפרנס: העובדים שלי. אני לא אזרק לרחוב, אבל זה הפסד עצום. זה לא רק עניין כלכלי, זה עניין נפשי. אני במתח כל היום וכל הלילה, אני רוצה להמשיך לעבוד. אני חושש שזה יימשך עוד שנים. לא היו צריכים לעשות סגר, היו צריכים לעשות בדיקות רציניות כמו שהבטיחו ולבודד אנשים. הכנתי את כל הניירת להלוואה בערבות מדינה, אבל אני לא יודע אם אגיש. אני שומע שרק אנשים בודדים קיבלו את ההלוואה הזו, וזה מצחיק. כל המאמץ הזה בשביל לא לקבל כלום. אם אני אצטרך לסגור את העסק, מה אני צריך עכשיו הלוואה? את מרץ ואפריל אני משלם כבר מכיסי".
הצלחת לקבל מענק או הלוואה?
"אני שכיר בעל שליטה, אני לא מופיע בשום קריטריון. אני מקבל קצבת זקנה של כ-2,000 שקל, כשהשכר הקבוע שלי מהעסק הוא 20 אלף בחודש. ניסיתי להפסיק מה שאפשר - ביטוחים והוצאות שאפשר לחסוך. פניתי לבעל הנכס כדי שיתגמש בשכירות, אבל אני עדיין צריך לשלם 18 אלף שקל בחודש שכירות, לפני הוצאות ארנונה. הוצאות העסק שלי מגיעות ל-36 אלף שקל גם אם אני לא עובד. אני צריך להוציא את זה מהכיס עכשיו, אביא כסף מהרזרבות והחסכונות.
"הממשלה לא נותנת פתרונות. מבטיחים הרבה הבטחות ולא נותנים. כל יום עושים מסיבת עיתונאים ומסבירים לנו איך לקנח את האף, אבל לא עוזרים לנו. אילת מושבתת לחלוטין. אין לנו פרנסה אחרת, רק מלונות, תיירות ואוכל. זהו. אין לנו. אני מרחם על זוגות שעובדים במלונאות והוציאו אותם לחל"ת. הם לא מקבלים אפילו 50% מהשכר שלהם. לפני 20-30 שנה הייתי שף במטבח, גידלתי ארבעה ילדים, חייתי מהיד לפה. גם היום יש כאן הרבה זוגות כאלו, לא מבוססים. מה הם יעשו? אנשים לא ימותו מקורונה אבל ימותו מדיכאון ומדאגות".
כבר בחודש ספטמבר, עוד לפני פרוץ המשבר, החלטנו כאן ב"גלובס" לייחד מדור יומי לקשיים של עסקים קטנים ושל מגזר העצמאים בישראל. חשבנו אז כפי שאנחנו סבורים גם היום שמדובר במגזר שיש לו חלק משמעותי בהנעת גלגלי הכלכלה אך אינו מקבל די הכרה וסיוע ביחס לחלקו. כעת, בחסות הקורונה הוסת חלק מהזרקור הציבורי לבעיה, אולם ככל שמתברר עומק הבור אליו נקלעים עצמאים ועסקים קטנים מתחוור בהתאם עד כמה המדינה לא ערוכה לסייע. בנסיבות הללו החלטנו להרחיב את המדור ולהקדיש מעתה ומדי יום חלק ניכר מהשער האחורי שלנו, כדי להביא את האנשים ואת הקולות שמאחורי הקשיים, בניסיון להניע עיתונות פתרונית, להציף פערים של שנים ובתקווה שזה יהיה חלקנו הצנוע בחזרה לשגרה, אבל אחרת.
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il