דעה: מצלמות בבית המשפט - חיזוק אמון הציבור בהליך המשפטי

במשך שנים הזהירו שזה יהפוך את בית המשפט העליון  לקרקס, איימו שהדבר ירתיע רבים, התריעו שהתקשורת תציג משם רק "קטעים ערוכים וסנסציוניים", ואמרו גם שצילומי מעצרים עלולים לפגוע בשמו הטוב של מי שיצא לבסוף זכאי בדין. אבל בעיקר היה זה חשש עמוק מפני היציאה מאזור הנוחות הישן והטוב כדי להתמודד עם אתגרי העידן החדש. מעוז הליברליזם בישראל נאחז בהרגליו הישנים כאחרון השמרנים.

נושא תיעוד דיוני בתי המשפט בישראל בשידור חי מעסיק את המערכת המשפטית ואת התקשורת כבר עשרות שנים. חוק בתי המשפט קובע כי "לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט". הפרה של הוראה זו היא עבירה פלילית, שהעונש המקסימלי עליה הוא שישה חודשי מאסר.

למרות שהחוק מדבר רק על צילום ויזואלי, הנהלת בתי המשפט נוהגת לפרש אותו באופן מרחיב ולמנוע גם הקלטת אודיו מדיונים משפטיים ללא רשות. והרשות, כמובן, לעולם אינה ניתנת - מלבד במשפטי אייכמן ודמיאניוק, בשל העניין הציבורי החריג בעוצמתו שהיה בהם.

בפתיחת דיוני בתי המשפט לשידור גלומים יתרונות משמעותיים. ראשית, הטקסט שבפרוטוקול הדיון יהיה חייב לשקף באופן מדויק את הדיון עצמו, ולא ייווצרו בו פערים בעייתיים. שנית, הציבור יוכל להיחשף למזג השיפוטי של השופטים, והדבר ישפיע לטובה גם על האמון הציבורי במערכת המשפט וגם על התנהלות השופטים בדיון עצמו. שלישית - ואולי זהו הנימוק החשוב מכולם - בכך מיושם עיקרון פומביות הדיון, אשר הוא אבן-יסוד בדמוקרטיה וערובה לתקינות ההליכים המשפטיים.

לפני כשני עשורים מינה שר המשפטים דאז, יוסי ביילין, ועדה לבחינת הפתיחה של בתי המשפט בישראל לתקשורת אלקטרונית. בראש הוועדה הועמדה שופטת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, ובה היו חברים, בין היתר, גם פרקליט המדינה לעתיד שי ניצן והפרשן המשפטי פרופ' משה נגבי ז"ל. הוועדה הגישה את מסקנותיה בסוף שנת 2004, ועיקריהן היו להותיר את המצב הקיים על כנו בדרך-כלל, אולם לבדוק פרטנית להתיר שידור של הליכים המתנהלים בבג"ץ, אשר בהם יש עניין ציבורי רחב, ואין עדים שעלולים להיות מושפעים מהצילום.

למרבה הצער, אפילו המסקנות המינימליסטיות של ועדת ביניש לא זכו לשיתוף-פעולה מצד הנהלת בתי המשפט, ולא יושמו במשך שנים רבות - גם לאחר שמונתה השופטת ביניש לנשיאת בית המשפט העליון.

עשור נוסף חלף, עד שבשנת 2014 החליטו שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, ונשיא בית המשפט העליון דאז, אשר גרוניס, לערוך פיילוט שבמסגרתו הועברו בשידור חי שני דיונים של בית המשפט העליון. הפיילוט הושלם בהצלחה, אולם לאחריו לא פורסמו קריטריונים מנחים להמשך שידורי דיונים. פומביות הדיון - אחד העקרונות החשובים בדמוקרטיה - שוב נדחה בשל אותה רתיעה ישנה מפני הקידמה.

עד 2020, מה שלא עשו עקרונות הדמוקרטיה כבדי -המשקל, עשה וירוס אחד זעיר בגודל של 100 ננומטר. אחרי בקשות חוזרות ונשנות של עיתונאים - בהם ראוי לציין את הכתב המשפטי של "גלובס" אבישי גרינצייג, שלא הרפה מהנושא - הסכימה נשיאת העליון אסתר חיות לגבש סוף סוף נוהל קבוע לשידור דיונים.

הנוהל אומנם מצמצם ומסייג מאוד (עד 20 דיונים בשנה ובאישור מיוחד של הנשיאה), אבל הוא צעד ראשון בכיוון הנכון. אולי כדאי לשקול שהצעד הבא יהיה התרת הקלטה קולית של דיונים גם בבית המשפט השלום.

הדיון הראשון ששודר ויזואלית בזמן אמת התקיים לאחרונה, בעתירה שעסקה בשימוש בשב"כ לאיתור חולי קורונה. כעורכת דין פלילית, אני מכירה היטב דיונים כאלה מתוך האולם, אולם עבור האזרח שצפה בדיון השבוע הייתה זו חוויה מיוחדת במינה. הוא ראה לראשונה כיצד מתנהל דיון משפטי מעמיק, עם עורכי דין רהוטים משני הצדדים ועם שופטים המגלים חדות מחשבה ובקיאות בחומר ולא מתעייפים לאורך שעות ארוכות. לא זו בלבד שהשידור לא פגע באיכות הדיון - אולי הוא אף שיפר אותה.

אך סמלי היה שהדיון הראשון הזה עסק בעיקרון יסוד נוסף של הדמוקרטיה - זכות הפרטיות. ללמדנו שכשם שהפרטיות היא זכות יסוד של האזרח, כך הפומביות היא חובת יסוד של הרשות.

משמח מאוד לראות שהרשות השופטת הפנימה את התובנה הזו, ולכן בשלב השני אפשרה צילום ושידור חי של הדיון בבג"ץ בשאלות הטלת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו וחוקיות ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. כי כשעוסקים בסוגיות ציבוריות כה רגישות - יש לתת דגש מיוחד לחיזוק אמון הציבור בהליך המשפטי. זו בדיוק הדרך. 

הכותבת מכהנת כיו"רית ועדת סייבר ארצית וכן כסגנית יו"ר הוועדה הארצית לזכויות עצורים ונחקרים בלשכת עורכי הדין