היועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: תמר מצפי
החקירה הידועה בכינוייה "פרשת הרפז", שהחלה בקול תרועה רמה לפני כעשר שנים, בשנת 2010 - הסתיימה בקול דממה דקה ובענות חלושה בשנים 2015- 2016, בסגירת תיק החקירה נגד כל המעורבים בפרשה (למעט האדם הנושא את שמה) - שר הביטחון דאז אהוד ברק, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, עוזר הרמטכ"ל תא"ל ארז וינר והפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט.
שנאמר, ההר הוליד עכבר, ובכל מקרה אף לא נאשם אחד, למעט הרפז עצמו. אשר לטענות נגד הפרקליט הצבאי הראשי דאז, האלוף אביחי מנדלבליט - אשר נקלע בעל-כורחו לריב ומדון לא לו - נראה כי הן הופרכו בעליל. התנהלותו של מנדלבליט בפרשה הנדונה נבדקה, נבחנה ונסרקה במסרקות ברזל על-ידי מבקר המדינה, על-ידי בג"ץ, על-ידי ועדת האיתור שהמליצה עליו לכהונת היועץ המשפטי לממשלה - ולא נמצא בו רבב.
למרות זאת, ועל אף חלוף הזמן, כשמרבית הציבור כבר שכח מזמן את נסיבות הפרשה - צפים ועולים מדי תקופה ניסיונות אומללים ועלובים, בעיניי, מצד גורמים אינטרסנטיים, איך לא, כדי לפגוע שוב ושוב במעמדו של היועץ, ביושרו ובהגינותו - על לא עוול בכפו.
לשיא הביזיון הגיע לטעמי דווקא ממלא-מקום פרקליט המדינה, עו"ד דן אלדד, הכפוף ליועץ המשפטי שאף חב לו חובת נאמנות, אשר יצא לאחרונה במסע הכפשה בלתי קולגיאלי בעליל נגד הממונה עליו. וכדי ביזיון וקצף.
על-מנת לחזור ולהעמיד דברים על דיוקם, אבקש לציין את שתי הטענות שהועלו נגד מנדלבליט במהלך החקירה: האחת - שהשהה את מתן עצתו לרמטכ"ל למסור את המסמך שבידיו למשטרה במשך פחות מ-24 שעות; והשנייה - שלא דיווח למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד רז נזרי, על קיומו של המסמך בידי הרמטכ"ל, וזאת בשיחה קצרה ביותר שניהל עמו, ביום בו נודע לו על הימצאות המסמך בידי הרמטכ"ל אשכנזי.
כפרקליט צבאי לשעבר ( וחובת הגילוי הנאות - אף כמי שהיה מפקדו של מנדלבליט עוד בהיותו בדרגת סרן או סגן), סבורני כי לא ניתן למצוא כל פגם - משפטי, אתי או מוסרי - בהתנהלותו של מנדלבליט בשני נושאים אלה גם יחד.
משהונחה לפתחו של הפצ"ר העובדה שהמסמך נמצא בידי הרמטכ"ל, ביקש הלה שהות קצרה וסבירה ביותר על-מנת לשקול את הנושא, וכבר למחרת היום, לאחר פחות מ- 24 שעות - הנחה את הרמטכ"ל למסור את המסמך לרשויות. סבורני כי מדובר בעצה ראויה ונכונה, כשכל פצ"ר סביר לא היה נוהג אחרת.
אשר ל"חטא" השני שיוחס למנדלבליט - אי-דיווח לעו"ד נזרי על המצאות המסמך בידי הרמטכ"ל, באותו יום בו נודע לו על קיום המסמך - יש לזכור כי הפצ"ר הוא יועצו המשפטי של הרמטכ"ל, ועל התייעצות שכזו יכול וקיים לכאורה חיסיון מידע בין עו"ד ללקוחו. גם אם הפצ"ר ייחשב ליועץ משפטי ציבורי, אשר חובתו הראשונה במעלה היא כלפי הציבור - כלום יעלה על הדעת שהוא יפר את חובת הנאמנות שלו כלפי הרמטכ"ל, וירוץ לדווח על התייעצות דיסקרטית עמו לגורמים אחרים - נכבדים ככל שיהיו?
אם אלה אכן היו הדברים שיוחסו למנדלבליט, סבורני כי אין בהתנהלותו של הפצ"ר דאז ולו שמץ של עבירה פלילית או התנהגות בלתי ראויה, וכי הלכה למעשה הוא פעל ללא דופי, כאשר כל פרקליט צבאי או יועץ משפטי סביר לא היה פועל אחרת.
סוף דבר, מומלץ בכל לב בפני ממלא-מקום פרקליט המדינה לשעבר - כמו גם יתר הגורמים האינטרסנטיים - המפשפשים, חדשות לבקרים, במעשיו של היועץ המשפטי בעבר הרחוק, ומעלים שוב ושוב חרס בידם - להרפות מהנושא ולאפשר ליועץ למלא את תפקידו הקשה מנשוא, כפוי-הטובה והכמעט בלתי אפשרי בתקופה זו - ביושר ובאמונה, כפי שעשה עד כה.
ואם בכל זאת הם מחפשים לדוג במים עכורים פרשיות מן העבר הרחוק, אולי כדאי שיחזרו לעסוק בפרשת רצח ארלוזורוב או שמא בשערוריית "עסק הביש"...
הכותב הוא שופט מחוזי (בדימוס), לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי