משרד הייטק / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
הסגר שכפתה מגפת הקורונה אילץ משפחות רבות לשהות יחד בבתים במשך תקופה ארוכה, כאשר במקרים רבים ריחפה מעל הסיטואציה גם מצוקה כלכלית. רבים חיכו ועדיין מחכים לחזור לשגרה, אבל יש גם קולות אחרים. לא מעט הורים "גילו" את הילדים מחדש והתחילו לחשוב מחדש גם על האיזון בין עבודה לבין חיי משפחה. סגר הוא כמובן אירוע קיצוני, אבל עם החזרה לשגרה, הוא יכול להיות מקפצה למחשבה על שוק עבודה קצת אחר.
יערה מן, ראש התחום החברתי-כלכלי בקרן ברל כצנלסון, ודוקטורנטית למדיניות ציבורית, פרסמה באחרונה נייר מדיניות שעשוי, אם יאומץ, לשפר את חייהם של ההורים העובדים בישראל ולשדרג את מצבם ביחס לעולם.
"העצירה הכפויה של הקורונה עשתה נזקים רבים, אבל רגע לפני החזרה המלאה לשגרה שווה לשאול אם חייבים לחזור לקיצוניות ההפוכה? לחיים של חוסר איזון בין העבודה לבית, למירוץ וללחץ הבלתי אפשרי, לריבוי שעות העבודה", אומרת מן.
אין איזון: ישראל במקום רביעי מהסוף
ילדים זה שמחה, כתב יהושע סובול. כל הורה, ותיק או טרי, יכול להוסיף לשיר שביצעה "הברירה הטבעית" שורה נוספת: ילדים זה יקר. מאוד. לא קל לגדל ילדים בשום מקום, אולם שורה של מאפיינים ייחודים הופכים את המשימה הזאת למאתגרת במיוחד עבור הורים ישראלים.
מה הופך את ההורות כחול לבן לסיזיפית? נתחיל בשוק העבודה המקומי שמעודד, אפילו מקדש במקרים מסוימים, שעות עבודה ארוכות. לכך צריך להוסיף פער מטריד בין מספר ימי החופשה בתשלום שמקבלים הורים לבין מספר ימי החופשה של הילדים במערכת החינוך.
שורה של מחקרים שפרסם ה-OECD לאורך השנים מוכיחים, שחור על גבי מצגת פאוור פוינט, את מה שהרבה מדי הורים מכירים מקרוב. לא קל להיות "הורה 1" או "הורה 2".
הנה כמה נתונים שמעניקים אסמכתא לתחושת הבטן שרובנו מכירים. במדד של איזון בין בית לבין עבודה, ישראל נמצאת במקום הרביעי מהסוף מכלל מדינות ה-OECD והיא מקדימה רק את קוריאה הדרומית, טורקיה ומקסיקו. כבוד מפוקפק.
כאשר בוחנים את מספר שעות העבודה השנתיות לעובד אנחנו נמצאים במקום החמישי עם 1,941 שעות בממוצע בשנת 2018, עשרה אחוז יותר מהממוצע שעומד על 1,734 שעות במדינות ה-OECD. אם מישהו מחפש הסבר לעניין הגובר שמגלים ישראלים בשנים האחרונות בהגירה לברלין הוא יכול למצוא אותו, מעבר למחירי המילקי, גם בעבודה שהגרמני הממוצע מוביל את הטבלה - מהצד הנכון - עם 1,363 שעות עבודה בשנה.
הנתונים האלה מצטרפים למחקרים שמעידים ששעות עבודה מרובות לא מתורגמות לעלייה בפריון. להיפך. עד כמה אתם יעילים, מרוכזים וממוקדים אחרי עשר שעות עבודה? ואחרי שתיים עשרה?
באפריל 2018 קוצר שבוע העבודה בישראל, לראשונה מאז שנת 1995, מ-43 ל-42 שעות. המהלך נתקל בתחילה בהתנגדות עזה מצד המעסיקים, למרות שבעולם מדברים על קיצור משמעותי יותר של שעות העבודה ואף למעבר לארבעה ימי בשבוע.
"המצב שלנו גרוע", אומרת מן בראיון ל"גלובס, "גם אחרי ששבוע העבודה קוצר, אנחנו עובדים יותר מדי. יש גם פער בין שעות העבודה המוצהרות לבין שעות העבודה בפועל שהן ארוכות יותר. אנחנו רואים גם המון מקרים של עבודת יתר - אנשים שעובדים יותר מחמישים שעות בשבוע".
למה זה קורה?
"הנורמה בישראל היא שככה מודדים את העובדים - המעסיקים בוחנים אותם לפי מספר השעות שהם מבלים במשרד ולא לפי התפוקה, מה שיוצר בעיה עבור כולם. זה מתחבר גם לנושא של שעות נוספות גלובליות. הנורמה של העסקה בתגמול גלובלי עבור שעות נוספות מייצרת תמריץ גדול להעסיק עובדים יותר מדי, כי למעשה כל שעה נוספת שהם עובדים לא עולה למעסיק כסף, הוא כבר שילם מראש אז עדיף לו שיעבדו יותר".
מה שאת מתארת רלוונטי לכל העובדים, אבל מצבם של ההורים קשה יותר.
"ישראל היא שיאנית הילודה של ה-OECD, עם 3.1 ילדים לאישה. אלה נתונים שגבוהים אפילו בהשוואה לחלק מהמדינות בעולם השלישי. יש כאן אתוס מאוד חזק של אימהות והמדינה מעודדת ילודה באופן אקטיבי. להורות יש מקום מאוד חשוב בחברה הישראלית. מעבר לזה, אנחנו רואים שיוקר המחיה בישראל גבוה משמעותית ביחס לעולם. צריך לעבוד הרבה יותר כדי להצליח להתפרנס ובסיטואציה הזאת ההורים נמצאים במתח הרבה יותר גדול בהשוואה למי שאין להם ילדים".
"להכניס רעיונות לשיח"
איך אפשר לשפר את המצב? מן מציעה שורה של פתרונות. האופציה הראשונה היא לצמצם את מספר שעות העבודה השבועיות לכ-38, כאשר יום עבודה יימשך שבע שעות ו-35 דקות. במקביל תצומצם האופציה להעסיק עובדים בפורמט של שעות נוספות גלובליות.
אופציה נוספת היא לצמצמם את הפער בין מספר ימי החופשה של ההורים לבין זה של הילדים ולהאריך את יום הלימודים כך שיימשך מ-7:45 עד 16:30. הסעיף היקר ביותר בתוכנית הוא להחיל שירותי חינוך וטיפול באחריות ובמימון מלא של המדינה מתום חופשת הלידה.
העלות הכוללת של התוכנית מוערכת ביותר מ-30 מיליארד שקל בשנה. מן מודעת לכך שבמשרד האוצר לא ימהרו לאמץ את היוזמה, בלשון המעטה.
אם להתעלם לרגע מהמציאות הפוליטית הכאוטית, ישראל מתמודדת כרגע עם גירעון וקשה לראות ממשלה שתגדיל את התקציב.
"נייר המדיניות נכתב רגע לפני התפרצות הקורונה, וברור שלעצירה של המשק יהיו השלכות תקציביות דרמטיות שאנחנו עדיין לא יכולים להעריך, אבל בטווח הרחוק, צריך להתחיל להתייחס להוצאה על ילדים ועל משפחות כעל השקעה שיש בצדה תשואה.
"לגבי הגירעון, הריבית כרגע בעולם נמוכה באופן היסטורי. הגירעון הוא למעשה הלוואה שהמדינה לוקחת, וכרגע הריבית על ההלוואה הזאת נמוכה מהרגיל. זה אומר שגם מבחינה כלכלית כדאי למדינה להשקיע במדיניות כזאת, שהתשואה עליה תהיה הרבה יותר גדולה ממה שיעלה לממן אותה. זאת ההשקעה הכי משתלמת. בסופו של דבר הצעדים האלה יתרמו לכלל המשק. חשוב לי לציין שלא מדובר ביוזמה שהיא אפס או אחת. גם אם רק חלק מהתוכנית תתקבל זה יהיה טוב. המטרה של נייר העמדה היא להכניס רעיונות לשיח וגם אם משהו נשמע היום לא סביר, בעתיד הוא יכול להתקבל".