שירלי רימון ברכה / צילום: איל יצהר
אני: אוהבת שינויים, סומכת על אנשים שאני עובדת איתם, מאמינה בשפה ותפיסה ברורה ועובדת עם האינטואיציה.
משפחה: מהצד של אמא, משפחה ציונית מדמשק, שם הייתה להם רשת של חנויות ממתקים. סבא נאסר בגלל שרצה לעלות לארץ. יחד עם 11 הילדים הם הגיעו לחיפה דרך לבנון בשנות ה-50. משפחתו של אבא הגיעה לארץ באונייה מטריפולי שבלוב ב-52’. סבא היה במחנה עבודה והוכר כניצול שואה. מחיפה הם הועברו למעברה ליד עפולה. אחרי שנה הציעו לאבא לעבור לכפר הנוער נווה הדסה, ומשם הוא עבר לאלוני יצחק. הוא התגייס לצה"ל וקיבל מלגה, סיים תואר בהיסטוריה ומקרא, ופגש את אמא, שגם למדה מקרא, באוניברסיטת חיפה. הם התחתנו, עברו לאלוני יצחק ולימדו שם. אחרי שמונה שנים ושלושה ילדים הם לקחו משכנתאות והלוואות וקנו דירה בכרמל.
ילדות: קסומה. ילדי הפנימייה שיחקו איתנו ושמרו עלינו. המעבר לחיפה בכיתה א’ היה לא קל. בסוף כיתה ד’ טסנו לשליחות למקסיקו סיטי לשנתיים. חזרנו לחיפה, ואחרי שלוש שנים טסנו לשליחות בבריסל. חזרנו לישראל כשהייתי בי"ב, עם אנגלית, צרפתית וספרדית. בצבא שירתי בבי"ס לחי"ר כמדריכת נגמ"שים.
רון: בעלי, מורה לחיים לתלמידים שלו בתיכון ולי. הוא למד כלכלה והיסטוריה, נדבק בחיידק החינוך, ומלמד היסטוריה, אזרחות, תנ"ך וגיאוגרפיה. נפגשנו בצבא, יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בת"א.
לימודים: יחב"ל, שפה וספרות צרפתית. עשיתי תואר שני ביחב"ל, עם הפנים לשירות החוץ. בסוף התואר טסנו לשנה לצרפת לעבוד בשגרירות והבנתי שזה לא בשבילי.
מזרחיות: לא העסיקה אותי או את הוריי. במשך שנים היה לי קשה עם שם המשפחה שלי, ברכה. כשזכיתי במכרז למנהלת מנהל החינוך, תפקיד כל-כך בכיר בגיל 44 ובלי שום קשרים, החזרתי אותו לשם שלי בגאווה גדולה.
קריירה: עבדתי בעמותה שעסקה במפגשים בין אנשי חינוך יהודים וערבים ועברתי לברנקו וייס. בארבע השנים האחרונות שם הייתי סמנכ"לית תוכן ואסטרטגיה. אחרי 15 שנים בארגון הרגשתי שאני יכולה יותר. שמעתי שמתפנה התפקיד במנהל החינוך בעיריית ת"א, והחלטתי להיפגש עם רון חולדאי. במשך כמה חודשים ביקשתי מהעוזרת שלו כמה דקות מזמנו, וכשזה קרה, הפגישה ארכה רבע שעה. חולדאי אמר שאין לי ניסיון רלוונטי ואני אמרתי ששנינו לוקחים סיכון. הוא נתן לי אור ירוק לגשת למכרז, ובמשך שנה וחצי למדתי את המנגנון העירוני והחינוכי לעומק וזכיתי בתפקיד.
תפיסה חינוכית: מאמינה במתן אוטונומיה למנהלים, בהכשרה עצמית של מורים ובהערכות מילוליות ואובייקטיביות, ללא ציונים. המערכת צריכה לטפח את הילדים ולהתאים את התוכנית שלה לכל אחד מהם.
קורונה: ראינו שהמנהלים זועקים לעזרה מול ההנחיות הסותרות שניתנות ברגע האחרון. לא פורסם צו בריאות מסודר, והבנו שאנחנו לא יכולים לפתוח ככה את המערכת. כתבתי מכתב להורים שבו הסברתי את המהלך ומכתב לצוות החינוכי, ובשניהם הבעתי את חוסר שביעות הרצון שלנו מחוסר התיאום בין משרדי הבריאות, רה"מ, האוצר והחינוך. איך אפשר להתמודד עם קפסולות של 15 תלמידים, כשבכל כיתה יש 34? אפשר היה לפתוח את גני הילדים תוך הגברת הבדיקות. ב-40 הגנים שפתחנו לטובת עובדי מערכת הבריאות בסגר לא חלה אף איש צוות, כך שתחת בקרה נכונה, המשק יכול היה לחזור לפעילות מהר יותר.
אסור שמדינת ישראל תבזבז את משבר הקורונה בלי לקחת ממנו את הלמידה מרחוק, הכיתות הקטנות, ההתפתחות הטכנולוגית של צוותי ההוראה, מעורבות ההורים בלמידה, וללמוד איך לצמצם את הפערים. הוכחנו שהשלטון המקומי יכול לנהל את מערכת החינוך בצורה הטובה ביותר, להוריד את העומס מהשלטון המרכזי ולשרת טוב יותר את ההורים והילדים.
הסתדרות המורים: משרד האוצר מתייחס אליהם בביזיון ומבקש מהם להתנדב. למה ההתעקשות הזאת? יואיל משרד האוצר לשלם על עבודה, כמו שאנחנו שילמנו ל-600 סייעות בל"ג בעומר.
פנאי: משפחה, חברות. בגלל שהיה לי קשה בקריאת ספרים עיוניים שאני אוהבת, נחשפתי לעולם הפודקאסטים.
תפיסת עתיד: יש לי עוד הרבה עבודה בת"א. אני עדיין לא עסוקה ביום שאחרי, אלא במערכת החינוך שלנו.