נחיל ארבה באיים הקנריים, ספרד / צילום: רויטרס - Juan Medina
בימים האחרונים נרשמה התקדמות מסוימת בלחימה בנחילי הארבה העצומים ששוטפים את אפריקה. ארגון המזון והחקלאות העולמי של האו"ם (FAO) הודיע כי הצליח להציל 720 אלף טונות של דגנים בעשר מדינות, מספיק להאכיל 5 מיליון אנשים במשך שנה. זה יפה, אבל רחוק מלהיות מספיק. רק באתיופיה הושמדו כ-5 מיליון טונות תבואה.
יותר מ-42 מיליון אפריקאים מצויים בסכנת רעב מיידית מאז החלה מתקפת הארבה הנוכחית, הגרועה ביותר זה עשורים. אוכלוסיית אפריקה כולה מתקרבת למיליארד וחצי אנשים, וכמו שזה נראה עכשיו, הסיפור רחוק מלהסתיים, כשהארבה מכה באוגנדה ויורד דרומה לכיוון רואנדה, בורונדי וקונגו.
גם קניה בצרות צרורות. היצואנית השנייה בגודלה של פירות וירקות באפריקה שמתחת לסהרה סבלה מבצורת ב-2018 ומשיטפונות ב-2019, שהפחיתו בשליש את היבולים. ארבה זה הדבר האחרון שהם צריכים. "המצב הנוכחי ממשיך להיות איום חסר תקדים על הביטחון התזונתי במזרח אפריקה", ציין האו"ם.
ולא רק אפריקה, הארבה הגיע כבר לפקיסטן, להודו, לעיראק, לאיראן ולמדינות המפרץ. המהירות של נחילי הארבה מהממת. מאמצע אפריל נפגעו כבר 23 מדינות, 9 במזרח אפריקה, 11 בצפון אפריקה והמזרח התיכון, ושלוש בדרום אסיה.
הכול התחיל לפני שנתיים, במדבריות המרוחקים והריקים של עומאן, הפריפריה של העולם. אוקיינוס של חול וגלי דיונות גבוהים. שם גדלו הנחילים באין רואה, תודות לגשמים הנדיבים שירדו. בסוף 2018 החלו להופיע בדרום עומאן ומשם התפשטו צפונה, לאיראן מוכת הקורונה והסנקציות, לפקיסטן (וממנה להודו) וגם דרומה, לכיוון תימן המוכה ממלחמת אזרחים ארוכה. בתחילת הקיץ האחרון קפץ הארבה והתפשט למפרץ. משם עברו הנחילים לסומליה, היכו בה קשה וקפצו לאתיופיה ולקניה. מהירים ורציניים כמו שריפות.
נחיל ארבה אחד יכול להכיל בין 80 ל-150 מיליון חרקים לקילומטר רבוע, שיכולים לעופף עד לגובה של 1,500 מטר. נחילים של 360 מיליארד חגבים - ענן שחור שמכסה את השמיים - פשטו על ג’יבוטי ואריתריאה. בצפון קניה נמדד נחיל שאורכו 60 ק"מ ורוחבו 40. זה הרבה מאוד ארבה.
דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד
ארבה המדבר (Schistocerca gregaria) הוא מזיק חקלאי עתיק ומוכר לאנושות כבר אלפי שנים. עד כדי כך הארבה הולך איתנו אחורה, שבעברית המקראית יש לו לא פחות מעשרה שמות: ארבה, גיב, גזם, חגב, חנמל, חסיל, חרגל, ילק, סלעם, צלצל. הוא המכה השמינית, רגע לפני החושך; "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד. לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן. וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, פרק י’). תגיד לאלוהים שלכם ש"יָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה", מתחנן פרעה למשה. הארבה היה מוות בימי קדם, ועבור מיליונים הוא מוות גם היום.
למרות זאת, מדובר בחרק מופלא למדי. "נפריד בין ארבה המדבר, השם העברי למין מסוים שמתלהק באזור סודאן ומעת לעת מגיע אלינו, לבין ארבה, שם של תופעה ביולוגית שקורית רק אצל חגבים", אומרת ד"ר ליאת גדרון-הינמן, אנטמולוגית וחוקרת חרקים במשרד החקלאות.
"תופעת הארבה היא מצב מאוד מיוחד ומעניין של חרק שעובר ממצב סוליטרי, יחידני, למצב להקתי. דבר מאוד מוזר, שמשפיע על כל פן או כל ממד אפשרי, החל ממראה, התנהגות, פיזיולוגיה, צריכת מזון, מספר ביצים פר-הטלה, וכמובן הנדידה".
מתוך יותר מ-7,000 מיני חגבים, ידועים רק כ-12 מינים שמתאגדים ללהקות ארבה. ארבה המדבר הוא המסוכן וההרסני שבהם. כדי שחגב יעבור ממצב בודד למצב להקתי דרוש שילוב של גורמים, בראשם גשמי חורף חריגים במדבר שגורמים לנקבות הארבה להטיל הרבה יותר ביצים מכרגיל.
כשמספר רב של חגבים מצטופפים, מתחככות רגליהם, הגירוי מעלה את רמת הסרוטונין בגוף, ונטען שזה אחד הגורמים להתנהגות החברתית הפתאומית. התופעה מתפשטת במהירות, ומשנה את החגבים מהקצה אל הקצה. מבחוץ ומבפנים. קוראים לזה "גמישות פנוטיפית".
מחגב בודד שפועל בלילה הוא הופך ליצור חברתי שפועל ביום. מחרק קבוע הוא מתחיל לנדוד, צבעו משתנה לשחור עם כתמים צהובים לעומת החגב הבודד הירוק/חום. אפילו מוחו של החגב משתנה, וגדול ב-%30 משל חגב רגיל. העיניים קטנות והרגליים האחוריות חזקות וארוכות יותר. ממש דוקטור ג’קיל ומיסטר הייד. נראה כאילו המדבר עצמו משנה אותם כשהוא משתנה.
חגב שוקל כשני גרם ואורכו כשישים מילימטרים. "המעבר מיחידני ללהקתי יכול לקרות תוך שעות", אומרת גדרון-הינמן, "לעומת זאת, ללהקתי לוקח יותר מדור (מחזור חיים) לחזור להיות סוליטרי".
הארבה מתקשר?
"יש ביניהם תקשורת מבוססת פרומונים, שגורמת להם לרצות להיות יחד, לחפש את הקִרבה, דבר שלגמרי לא קיים במצב היחידני. הנחיל נע כגוף אחד. עד הבגרות הוא נע על האדמה, וכשהוא הופך לבוגר והכנפיים שמישות, עוברים לתנועה משולבת; יש תעופה אקטיבית, הארבה פורס כנפיים ומעופף. יחד עם זאת, הם בהחלט משתמשים ברוחות. יכולים לנדוד עד מקסימום של 150 ק"מ ביום. זה המון לחרק כזה קטן".
בשביל זה הוא אוכל כל־כך הרבה. איך הארבה יודעים לאן לנדוד?
"יש להם ‘זיכרון’ שעובר לפרטים. אם החגב מריח ריח מסוים שקשור במזון, הוא יידע למצוא אותו".
בואי נדבר על הנחיל.
"הנחיל זורם ביחד ונודד כלהקה. אין יחסי משפחה אצל חגבים. הנקבות מטילות ביצים, וכשהזחלים בוקעים הן כבר מזמן לא שם או מתות. הבקיעה מסונכרנת פחות או יותר. איך שהם נולדים הם מתחילים לנדוד כקבוצה, כשכל הנחיל עובר יחד את השלבים ההתפתחותיים מזחל לבוגר עם כנפיים ואחר כך לבוגר מינית. הפרטים בנחיל לא מאורגנים. הם נעים כמקשה אחת שבה כל פרט חושב רק על עצמו". חגב אחד, תחשבו על זה, יחצה את אפריקה כולה במחזור חיים אחד.
הוא רק מחפש אוכל או שיש לו גם יעד?
"אם לא היה להם, תיאורטית הם היו יכולים לעופף ברחבי העולם, אבל יש להם נתיבי נדידה מוגדרים פחות או יותר, הם די צפויים. מה שכן, השנה הזאת משוגעת, ורואים את זה גם עם חרקים אחרים, זוכר את נימפית החורשף?".
איך אפשר לשכוח את נימפית החורשף, מאות מיליוני הפרפרים ששטפו בנדידתם את הארץ בשנה שעברה והגיעו מאזור חצי האי ערב וממדינות המפרץ, לאחר תקופה רווייה במשקעים חריגים באזורים הללו?
"היה גם גל חיפושיות. זו תוצאה של שנים משוגעות מבחינה אקלימית. יש דברים שלא בשליטתנו כמו מזג אוויר, אבל גם אירועים גיאופוליטיים, כמו המלחמה הפנימית בתימן, בהחלט השפיעו על המצב של הארבה, פשוט לא טיפלו בו. קשה מאוד לצפות כמה זמן זה יימשך. אגב, חשוב לציין שגם כשהארבה מגיע הנה, הוא לא נשאר".
למה? הם לא אוהבים פה?
"אולי חוזרים להיות יחידנים. לא יודעת, זו שאלה טובה".
האיש שלנו נגד הארבה
האם הארבה יגיע גם אלינו? אני מרים טלפון לד"ר יואב מוטרו ממשרד החקלאות.
אתה האיש שלנו נגד הארבה?
"הגעת ללוחם הארבה מספר אחת בישראל", צוחק מוטרו, "איזה תואר מפוקפק".
עד שצריך אותו. נתחיל מהסוף, ישראל בסכנה?
"כנראה שלא".
כמה זה "כנראה"?
"אל תלחץ אותי, אבל 90% שלא. זה תלוי באיפה הארבה עכשיו ולאן נושבת הרוח. זה גם תלוי בתנאים הסביבתיים ובאיכות הטיפול של מדינת המקור. נתחיל בתנאים הסביבתיים. בשנים האחרונות אזורים מדבריים כמו חצי האי ערב מקבלים המון גשם. גשמי מונסון במדבריות של דרום ערב הסעודית, עומאן ותימן.
"הארבה אוהב חול רטוב במדבר כדי להתרבות. זה הגדיל את אוכלוסיית הארבה באלפי אחוזים תוך שנים ספורות. יש מסלול קבוע לארבה, שאנחנו חורגים ממנו בגלל התנאים הסביבתיים והטיפול הלקוי.
"בתימן, אתיופיה ואריתריאה זה עניין שנתי כמעט. בפקיסטן זה נדיר, באיראן, באוגנדה, שם לא קיבלו ארבה 70 שנה, זה נדיר. אנחנו מחוץ למסלול המיידי, וחוטפים רק כשיש חריגה. בישראל אנחנו יודעים להתמודד".
ההתמודדות הרצינית האחרונה של ישראל עם נחילי ארבה הייתה במארס 2013, אז הגיעו נחילי ארבה משטח מצרים לפתחת ניצנה ומשם לכיוון שדה בוקר. גם באילת, גם במרכז הארץ ואפילו בצפון נצפו מיליוני חגבים. למרות זאת, לא נגרם נזק.
"ב-2013" , מספר מוטרו, "הייתי מפקד הכוחות בשטח מטעם המשרד". פר לי על המלחמה ההיא, מלחמת הארבה של 2013. הייתה מלחמה מאוד מוצלחת", אומר מוטרו, "תקפנו בכל החזיתות והצלחנו למנוע מהארבה לעבור את קו החולות של צאלים ולהיכנס לארץ, לא היו כמעט נזקי חקלאות. השיטה שלנו הייתה לא לחכות שיגיעו לשדות, אלא לעבוד בלילה על הנחילים שירדו לישון. "שלושה חודשים וחצי זה לקח לנו".
לפי נתוני משרד החקלאות, אירוע הארבה של 2013 נמשך כ-100 ימים, העסיק עשרות אנשים ועלותו הוערכה בכ-7.5 מיליון שקל.
מלחמה מוצלחת, אבל בכל זאת: שלושה חודשים זה המון. הארבה היה במרחק יום וחצי תעופה מתל אביב.
"אז הם הגיעו ממצרים. היום, אם יגיעו, זה יהיה מהחזית המזרחית. ממזרח לערבה, עמק בית שאן והכנרת. זו החזית שאנחנו חוששים ממנה".
גם הנחילים בעיראק הם כבר בקו של חיפה.
"הזמן לטובתנו. ככל שהקיץ נכנס, יורד הסיכון שלנו. אבל יש לי אבל: כמעט כל הנחילים שאנחנו רואים במפה לא נמצאים שם בדרך כלל. הארבה לא אמור להיות כל-כך גבוה בעיראק. כל מה שידענו והסקנו מניסיון העבר כבר השתנה. כמו המון גשם שיורד במאי, זה לא אמור לקרות. הרוחות שעברו פה במארס - גם זה לא אמור היה לקרות" (זוכרים את הסערה החריגה של חודש מארס? מערכת לא אופיינית של גשמים ורוחות מהירות במיוחד של עד 65 קמ"ש, שזרעו בישראל הרס והפסקות חשמל? חלק מהמערכת הגיע מהדרום והביא סופות חול רציניות, ד' פ').
"אנחנו אומנם במאי כבר, ואין נחילים מדרום", אומר מוטרו, "אבל אנחנו לא רגועים. ההתנהגות של מזג האוויר ומיקום הארבה לא נותנים לי מנוח. אני לא יכול לומר לך דברים חד-משמעיים, בטח לא בשנים האחרונות".
איך מתמודדות השכנות שלנו, ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית?
"אנחנו בקשר מעולה עם ירדן, כמעט יומיומי. כל פעם שהרוח משתנה אנחנו משתפים פעולה. מדברים המון. מתריעים. הם בקשר טוב עם הסעודים, כך שהמידע זורם יפה. גם מול הפלסטינים. האמת שאנחנו קצת ממנפים את הארבה הזה בשביל דברים אחרים, יש לנו קשר מצוין איתם. אפילו עם המצרים יש קשר טוב.
"יחד עם זאת, גם בשנה שעברה היה ארבה שנכנס במאי ויוני מסעודיה לירדן, והסעודים בכלל לא ידעו, כי אלו אזורים מאוד שוממים. הירדנים נתפסו מופתעים אבל עשו עבודה מעולה והשכיבו את הנחיל 20 ק"מ מזרחית לחצבה. היינו ממש על הסף שייכנס אלינו".
פתאום ה"כנראה שלא" שלך נשמע הרבה פחות מבטיח.
"כן. 70-80-90 אחוזים מהתחזית נכונים, אבל אני לא יכול להתעלם מהסיכוי שמשהו יופיע. אני דרוך".
נעשו צעדים בפועל?
"הדריכות קיימת, אבל עדיין אין לנו אנשים בשטח ולא הוצאנו אגורה על טיפול".
ארבה מפה, קורונה משם
כל העניין הזה שבסוף סומכים בעיקר על הרוח לא הרגיע אותי, אז הרמתי טלפון אל הד"ר עמוס פורת מהשירות המטאורולוגי ושאלתי אותו אם אפשר לסמוך על זה. "על פניו הם צודקים", מרגיע פורת, "ככל שמתקרבים לקיץ מגיעים למשטר של רוחות מערביות.
"רוחות דרומיות ודרום מזרחיות יכולות להגיע, אבל יש משמעות למשך הנשיבה. שְרבים נוטים לעבור מהר, חצי יום או יום של רוח זה לא מספיק להביא את הנחילים האלה אלינו. מעטים המקרים שבהם נקבל מצב מתמשך של רוחות מזרחיות".
"בחודשי הקיץ, יוני עד אוגוסט, הרוחות הן לרוב מהגזרה המערבית ואין כמעט מקרים של רוחות מכיוונים אחרים. כך שלמעשה התקופה הקריטית מבחינת התפוצה של הארבה לאזורנו היא השבועיים-שלושה הקרובים.
"על-פי המפות החזויות לתקופה של ה-10-7 ימים הקרובים אנחנו עשויים אומנם לקבל רוחות מזרחיות-צפון-מזרחיות לקראת סוף השבוע הקרוב ותחילת השבוע הבא, אולם בעיראק ובצפון סעודיה הרוחות יהיו מהגזרה הצפונית, כלומר לא לכיוון האזור שלנו. צריך לקחת בחשבון שאין לנו מפות חזויות לחלקו האחרון של חודש מאי, ושגם בהתייחס לתחזית לטווח הזמן הקרוב יכולים להיות שינויים".
"זו השלולית שלנו", אומר מוטרו, "אבל בוא נסתכל על האזורים הוורודים במפות, שם ימותו מיליונים מרעב. קניה, סומליה, דרום אתיופיה. בגבול בין ירדן לסעודיה יש מלחמה מול החותים (פלג שיעי באסלאם, ד' פ') ולא מטפלים שם. בחלקים המוכים של סומליה שולט ארגון א־שבאב המסונף לאל-קאעדה, ולך דבר איתם. גם האו"ם לא מספיק שם. בשטחים האלה הארבה מתרבה וממשיך הלאה ואתיופיה וקניה סובלות יותר. עכשיו מתחילה שם עונת הגשמים הארוכים והארבה כמובן יתרבה עוד יותר. כבר עכשיו הוא במקומות שלא אמור להיות בהם. לא יהיה שם מה לאכול בהמשך.
"לא הגיעו אליהם חומרי הדברה בגלל הקורונה. המשבר העולמי של הקורונה גורם שם יותר נזק מאשר באירופה, יותר אנשים ימותו שם. זה לא רק חומרי ההדברה, כל הכסף, התמיכה, תרומות - נמחק. כל העולם מטפל בעצמו ולמדינות שחוות את משבר הארבה אין יכולת. העזרה הבינלאומית מצומצמת. הולך להיות שם אסון הומניטרי רציני, הכי גדול שהיה כבר 70 שנה".
באפריקה, משבר הארבה ומגפת הקורונה מגבירים זה את זה. הקורונה לבדה מאיימת ליצור משבר אבטחת מזון קשה באפריקה, כתוצאה מירידה בחוזי הייצור החקלאי וייבוא מזון. המגפה מוסיפה לזה ומשבשת את שרשראות האספקה לחומרי הדברה וציוד אחר הנחוץ לבקרת התפשטות הארבה. גם סגירת הגבולות והעיכובים שנגרמו בגלל הסגר עיכבו את התגובה לארבה המתרבה. "שני המשברים האלה יחד", כותב ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, "יכולים ליצור תנאים לרעב, מחלות ועוני מוגבר".
אבל אחת ההשפעות הכי גדולות של הקורונה על הארבה היא המאבק על תשומת הלב, ופה הפסיד החרק לווירוס בנוק אאוט. אפשר להיווכח בחיפוש בארכיון. עד שהחל משבר הקורונה, בתחילת פברואר, ניתן למצוא המון חומרים על האסון באפריקה, מאמצע פברואר - כלום. עכשיו, אולי ישתנה המצב. אבל ברוב הזמן, העולם הפנה מבטו פנימה, ישב לבד בבית, נתן לעניי העולם לסבול מרה ולא התעניין מי יודע מה. כמו שכתב יפה עמיתי רועי ברק ב"גלובס" - אף סלבריטי לא בא.
העולם צריך להתעורר
נחילי הארבה של שנות ה-50 שמוטרו מדבר עליהם היכו גם בישראל. בנובמבר 1955 פשט הארבה על השדות והמטעים של יישובי מערב הנגב ואף התפשט צפונה. בצילומים בשחור-לבן מהארכיון הלאומי אפשר לראות את הענן השחור. וזה לא היה הגל היחיד, כל כמה שנים אנחנו חווים נחילי ארבה.
מוטרו מונה את הגלים העיקריים, "היה בשנות העשרה, היה בשנות ה-50 ואז היה שקט עד 2004, 2013, ועכשיו - הכי חמור שהיה. לא אצלנו, אבל הכי חמור. העולם צריך להתעורר. בטח כשזה מכה במדינות הכי מסכנות בעולם. המצב הכי חרא שהיה מאז שנולדנו.
"שמע", מסכם מוטרו את העניין, "גם אם ייכנס ארבה לישראל, זה לא יהיה אסון גדול. אנחנו דרוכים ויודעים מה לעשות. יהיה לא נעים, אבל לא נורא בכלל. במזרח אפריקה זה נורא, ואני לא רואה את הסוף בחודשים הקרובים. במדינה מפותחת ארבה הוא מטרד, לא סכנה. במדינה מתפתחת, זה אסון".
"כשזה נוגע לעולם המפותח", אומרת גם גדרון-הינמן, "כל העולם מגויס. כשזה קורה באפריקה, פחות. אנחנו לא נוטים להסתכל על ארבה כגורם למוות בצורה ישירה, אבל בצו רה עקיפה הוא יכול לגרום למוות של מיליונים".
והכי מתסכל, שבסוף די קל לנצח את הארבה, לא?
"אופרטיבית יודעים מה לעשות, וככל שמתקדמים זה נהיה קל. בחומרי ההדברה לא נעשה שינוי משמעותי, אבל הטכנולוגיה התקדמה. ב-2004 עוד עמדתי עם דגלים אדומים ונופפתי למטוסי הריסוס, ב-2013 כבר הכול היה דיגיטלי. היום כבר יש רחפנים. אפשר להילחם".
אפשר להילחם, רק שצריך לעשות את זה מהר. בעוד העולם "חוזר לשגרה", באפריקה מחסלים נחילי ענק של ארבה את כל מה שירוק. לפי נתוני האו"ם, אם ההתפשטות תימשך ברמות האלה ואף תחריף, הודות לגשמים באפריקה, היא עלולה לכסות 20% משטח האדמה של כדור הארץ. זה הרבה.