ג'יבלי מאייר את משפט נתניהו / צילום: חן מענית, גלובס
כבר יותר מ-30 שנה שאני מאייר ב"גלובס". זכיתי לאייר מהשטח את המשפטים הגדולים של העשורים האחרונים - כולל אלו של של משה קצב ואהוד אולמרט. הפעם, בעקבות הקורונה, אאלץ לעשות זאת בתנאים פחות אופטימליים, לא מאולם הנאשמים אלא ממסך הטלוויזיה שיקרין את המשפט מהאולם הסמוך.
איור בבית משפט היא מסורת ארוכת שנים. אי שם בתחילת המאה ה-20 כשצילומי עיתונות החלו לצבור תאוצה, היו הצלמים מציפים את אולמות בתי המשפט עם מצלמות שנשאו פלאש אימתני שהיה מתפוצץ ומשאיר אחריו עשן מחניק, שגרם לכל הבאים לשיעולים כבדים ואי נוחות. התוצאה - הצלמים הוחלפו במאייר. המסורת הזאת נשמרת גם היום, למרות השיפורים הטכנולוגיים בצילום והפלאשים שכבר לא חונקים.
לקראת הדיון בבית המשפט, ישנה לא מעט עבודת הכנה. צריך ללמוד את הנוכחים, בין אם פרקליטים, שופטים או נאשמים. גם אם הכנתי עבורי סקיצות, הן רק הכנה וצריך לדעת כיצד יישבו הצדדים באולם בית המשפט. מאחר שהפעם אינני נוכח באותו אולם עם המאוירים, אני תלוי במצלמת בית המשפט ובמקום המדויק שבו יציבו אותה. זאת חוויה ואופרציה אחרות לגמרי.
שואלים אותי מה החשש העיקרי שלי? בדרך כלל יש אחד - לוח הזמנים. רק שהמשפט יתחיל בזמן, כדי שאוכל לשלוח את החומרים בזמן למערכת.
כשיושבים בבית המשפט מחכים לסצנה שתהיה מעניינת באמצע כל הדיבורים. אם כולם יישבו רדומים, אז הציור יהיה רדום ואם השופטת תקרא את ההאשמות וכולם ילכו הביתה אז זה מה שיצויר. במשפט של הנשיא משה קצב היה רגע מעניין, כשהוא קם ונופף בידיו ומחה נגד המתלוננות ועל העוול שנעשה לו. את זה הנצחתי. אהוד אולמרט היה בעיקר זחוח והוא ידע איך לדבר בביהמ"ש, לעומת קצב שהיה פגוע וכבוי. הוא ממש חש את הבושה.
בהרבה מקרים אנשים שמאוירים ב"גלובס" מתקשרים לבקש עותק לעצמם. איור על ספסל נאשמים הוא לא מסוג האיורים האלה. היחידים שמתקשרים כדי לקבל עותק הם עורכי הדין, שפחות מעוניינים באיור של הלקוח שלהם, ויותר באיור של עצמם בהופעה בבית המשפט.