בנימין נתניהו / צילום: עמוס בן גרשום, דוברות הכנסת
כתגובה לסגר אשר פקד אותנו בימי הקורונה, עלתה שוועתם של בני ישראל ירושליימה והם הפילו תחינתם בפני היושב בבלפור שיושיעם מצרתם. היושב בבלפור האזין בכובד ראש לתחנוני בני-ישראל וכמו אחיו היושבים בוושינגטון, פריז או לונדון שפך על עם ישראל כסף לרוב למען לא ידעו מחסור וצרה. כיצד השיגו היושב בבלפור ושלוחיו את הממון הרב (80 מיליארד שקל)? על-ידי הגדלת מלאי החוב הלאומי שעמד ב-2019 על כ-843.4 מיליארדי שקל (59.9 אחוזי תוצר).
כאשר אדם נקלע למצוקה כספית שממנה, כך הוא מאמין, יחלץ בעתיד, הוא יכול ליטול הלוואה מעצמו העתידי, זאת הוא עושה בדרך כלל דרך הבנק. מה בעצם עשתה הממשלה? נטלה הלוואה מעם ישראל העתידי (אנחנו העתידיים או ילדינו). כאשר אדם נוטל הלוואה הוא גם זה שמשלם אותה אך כאשר הממשלה נוטלת הלוואה מן הציבור ומחלקת אותה לציבור, היא אמנם עושה זאת בריבית יותר נמוכה אך יוצרת בעיית חלוקה. יהיו כאלה שישלמו את ההלוואה אך לא ייהנו ממנה ויהיו כאלה שייהנו אך לא ישלמו.
ההשפעה הכלכלית של צעד זה קשורה קשר הדוק לשאלת מחיר החוב הציבורי, חוב ממנו סובלות רבות ממדינות המערב.
הספרות האמפירית מלמדת כי קיים קשר שלילי בין רמת החוב הציבורי לבין שיעור הצמיחה בטווח הארוך, במיוחד כאשר רמת החוב הציבורי גבוהה. השפעותיו העתידיות של החוב הציבורי תלויות בשימוש בכספי החוב. אם כספי החוב משמשים להשקעה ציבורית למשל בתשתיות, במו"פ ובחינוך, כפי שהמליץ בנק ישראל, הרי שמחירו של החוב לא יהיה גבוה, במיוחד בעידן בו שיעור הריבית חסרת הסיכון נמוך מקצב הצמיחה. אך אם ישתמשו בכספי החוב לשם יצירת משרדים ממשלתיים מיותרים, ומימון צריכה שוטפת למגזרים שעדיף שירוויחו את לחמם בכוחות עצמם, הרי שהמשק לא יצמח ונטל החוב יהיה מורגש יותר.
לאור הגירעון השוטף העצום שנפער בתקציב הממשלה והעלייה הצפויה בהוצאות הריבית, המהוות כבר כיום את הסעיף השלישי בגודלו בתקציב הממשלה (מעל 39 מיליארדי שקל ב-2019), הממשלה תצטרך לנקוט בפעולות לקיצוץ הגירעון. היא יכולה לעשות זאת באמצעות העלאת מיסים ו/או קיצוץ הוצאות.
הראיות האמפיריות מלמדות שלהקטנת גירעון באמצעות מיסים מחיר כפול מאשר להקטנת הגירעון באמצעות קיצוץ הוצאות, זאת בגלל המחיר העצום של מיסים, ובמיוחד הפגיעה בהיצע העבודה ובהשקעות.
אז באילו הוצאות לקצץ? התשובה פשוטה - בהוצאות שמראש היה טוב שלא היו באות לעולם.
הכותב הוא חוקר ומרצה במחלקה לכלכלה ולניהול באוניברסיטה הפתוחה