השופט יצחק עמית/ צילום: אוריה תדמור
"על אנטילופות שועטות, ראמים, חיות אחרות ותאונות דרכים". כך נפתח פסק דינו של שופט בית המשפט העליון יצחק עמית במחלוקת פשוטה שהתגלעה בין חברת הביטוח שירביט לבין נוסעי רכב שעמד בפקק בספארי ברמת גן ונפגע מעדר אנטילופות שחלפו במקום (רע"א 2820/20). השאלה המשפטית שהתעוררה שם הייתה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים (קרי - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה").
ואולם לפני שניכנס לגוף העניין, יוזכר כי גם בשנה שעברה פתח השופט עמית את פסק דינו בציטוט חריג מתוך שיר הפתיחה של תוכנית הילדים "סמי הכבאי" (ע"א 9480/17). הגם שהשופט עמית מנסה להידמות בתיאוריו הססגוניים לשפתו הלירית של השופט המנוח מישאל חשין, שהפנה לא אחת בפסקי הדין שלו לספר הילדים "עליסה בארץ הפלאות", לדעתי אמירות מסוג זה אין מקומן בהחלטות שיפוטיות. השופטים הם לא משוררים מתוסכלים ועל המעמד יש לשמור.
נחזור לשאלה המשפטית בתיק האנטילופות. בית משפט השלום בתל אביב (השופטת אידית קליימן-בלק) השיב על השאלה בשלילה, וקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש שנעשה ברכב לבין נסיבות הפגיעה, והרכב היווה רק כ"זירה" בלבד. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים יהודית שבח, יונה אטדגי ועידית ברקוביץ) קיבל את הערעור וקבע כי האירוע עונה להגדרה של "תאונת דרכים" לפי חוק הפלת"ד.
נקבע, בצדק, כי היתקלות בחיה חולפת בתוך שטח הספארי היא בוודאי סיכון תחבורתי "מקומי" ו"טבעי" לשימוש ברכב הנעשה בשטח הפארק. שירביט לא התרצתה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בטענה כי לא התקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לנזקים שנגרמו לנוסעי הרכב. לטענתה, דהירת האנטילופות הייתה מקרית ואגבית לנסיעה ברכב, והשימוש ברכב לא תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק. עוד טענה שירביט כי הסיכון התחבורתי אותו יוצר הרכב לא התממש, וזה היווה למעשה זירה להתרחשויות בלבד.
שישה עמודים נדרשו לשופט עמית (מי שעתיד לכהן כנשיא בית המשפט העליון) להסביר מדוע יש לדחות את הבקשה בענייננו. אבל, למעשה, לא היה כל צורך בכך. למרות שיש בסיפור האנטילופות כדי למשוך את העין, לדעתי ניתן היה להסתפק בכתיבת כמה שורות כדי להגיע בדיוק לאותה תוצאה משפטית.
היה צריך לכתוב בתמצית כך: "עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות; די והותר. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני, או לנוכח קיומם של שיקולי צדק מיוחדים (ר"ע 103/82 עניין חניון חיפה; ראו גם תקנה 148א לתקנות סד"א החדשות שאמורות להיכנס לתוקף בספטמבר 2020).
"בענייננו, הבקשה אינה מעוררת שאלה כלשהי שכזו והמבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב'גלגול שלישי' בהתאם להלכת חניון חיפה. למעשה, המבקשת חוזרת על טענותיה כפי שכבר הועלו בפני בית המשפט המחוזי ובדין נדחו. זאת ועוד. העובדה שהערכאות למטה הגיעו לתוצאות שונות אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (פסק דיני ברע"א 11017/08 עניין פל). לכן דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות".
זהו. זה כל מה שהשופט עמית היה צריך לכתוב, שהרי הוא עצמו קבע כי "טענות המבקשת נסבות בסופו של יום על יישום הדין בנסיבות המקרה הפרטני, כך שספק אם יש הצדקה למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'". גם לא היה כל צורך להסתמך על פסק דין משנות התשעים של בית משפט השלום בכפר סבא (שלא ניתן לאיתור במאגרים המשפטיים) כדי להצדיק את דחיית הבקשה, לאחר שכבר נקבע כי "לא מצאתי כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המצדיקה התערבות".
בקיצור, נוכח העומס החריג שעמו מתמודדת מערכת בתי המשפט עקב משבר הקורונה, יש לחשוב מחדש על התנהגות הכתיבה של השופטים. פסקי דין קצרים ותמציתיים אינם דבר רע וצריך להתחיל להתיישר בכיוון הזה. מי יודע, אולי השינוי המוצע יביא לא רק להתייעלות של מערכת המשפט ולצמצום הסחבת בניהול ההליכים המשפטיים, אלא גם יאפשר התמקצעות טובה יותר של השופטים בערכאות הנמוכות ושל ציבור עורכי הדין. הדרך הראויה להשיג שיפור והתייעלות בתחום זה היא בראש ובראשונה באמצעות המרכז להכשרה ולהשתלמות שופטים.
הכותב הוא עורך דין בתחום הליטיגציה ובעברו מתמחה בבית המשפט העליון