הפגנות יוצאי אתיופיה / צילום: רויטרס Corinna Kern
מפתה מאוד לערוך השוואות בין המהומות בארה"ב למצב של קהילת יהודי אתיופיה בישראל. כי מה בעצם השוני? גם בישראל יש שיטור יתר. גם בישראל סלומון טקה מסיים את חייו לאחר מפגש מקרי עם שוטר בחופשה. גם בישראל יהודה ביידגה מוצא את מותו בסיטואציה שהייתה חייבת להסתיים אחרת. גם לנו יש את יוסף סלמסה. גם בישראל היו הפגנות קשות. מזעזעות. נחסמו כבישים. הופעלו מכתזיו"ת. לכאורה, ניו יורק סיטי זה כאן.
אבל ההשוואה הזו נגועה בלא מעט שטחיות ופטרונות. צריך להבין. בבסיס הנרטיב, בסיפור העל של החברה האמריקאית מונחת העבדות. האפרו-אמריקאים לא ערגו להגיע לצד השני של העולם, ולא עשו מאמצים כבירים כדי לחצות את המרחקים. הם נחטפו, עונו, נכבלו, נאנסו, הוכו ונרצחו, על מנת שיגיעו לשמש כבהמות עבודה בצד השני של העולם. דורות אחרי דורות של אנשים חופשיים הפכו לעבדים, נמכרו ונקנו בשווקים, כמו תרנגולות או חפצי נוי מעלי אקספרס.
בישראל הנרטיב שונה, אבל גם הבסיס הערכי שונה. ראשית, יהודי אתיופיה רצו להגיע לישראל, מתוך כמיהה וערגה. העלייה של יהודי אתיופיה בישראל היא ערך. על פי מחקר שערכנו לאחרונה בקונגרס הישראלי, הישראלים, ככלל, רוצים להגיע לשוויון. רוצים ליצור הזדמנויות. התחושה הכללית של האזרח ברחוב היא שיהודי אתיופיה הם קודם כל יהודים, חלק מהעם היהודי ורק אחר כך, אתיופים.
זה לא שאין גזענות. יש גזענות, אפליה, פטרונות, שיטור יתר. אבל בעוד התופעות האלה מונחות בארה"ב על בסיס של איבה ועוינות, בישראל הבסיס הוא בורות בעיקר. ככלל, הגזען הישראלי הוא בור. חסר ידע. הוא כזה שלא מבין מספיק, לא קיבל מספיק ידע וכלים - ואת זה ניתן לתקן. הגזען האמריקאי מתודלק בשנים של עוינות היסטורית, המחוזקת על ידי הממשל הפדרלי, שהיחס שלו לשחורים בארה"ב מחפיר, לעומת ישראל, שלפחות מחוקקת את הניסיון שלה להגן על מיעוטים ולקדם אותם.
המחלות של החברה הישראלית והאמריקאית שונות - ולכן גם התרופות. המחלה האמריקאית נגרמת ממאות שנים של ניצול, אפליה, איבה וחוסר נכונות לתקן את עוולות העבר, אך המחלה הישראלית נגרמת משנים של בורות ואדישות ממסדית. ולכן, התרופה חייבת להתחיל בחינוך ושינוי התודעה הציבורית. באוניברסיטת בר-אילן, למשל, אנחנו מקדמים פרויקט של הכשרת צוותים וסטודנטים לקבלת האחר. אנחנו עושים סדרה של מאמצים על מנת להכניס גיוון לסגלי ההוראה והסגל המנהלי, כדי ליצור את הדוגמה - למיעוטים ולרוב, שפרצוף שחור באוניברסיטה לא רק מחזיק מגב, אלא הוא יכול גם להוביל מחקרים פורצי דרך ולחנך דורות של סטודנטים.
לא צריך להיגרר להשוואות מופרכות. הדבר היחיד שאפשר לקחת מהמצב הקשה בארה"ב ומהמחאה המוצדקת שם, זו מחאה חוצת קבוצות, שמתרחשת כאשר חברה ממשיכה בעקביות להזניח את בעיות היסוד שלה. המקרים הישראליים שונים, וקשים מספיק. אם לא נבלום כעת את שיטור היתר, הפרופיילינג והגזענות הממוסדת בישראל, המציאות תשוב להכות בנו. אנחנו צריכים להמשיך לטפל בהזנחה, להפעיל תוכניות חינוכיות, לגייס שוטרים לתפקידי פיקוד וקצונה, מנהלים ובכירים בשירות הציבורי ובמוסדות האקדמיים מקרב העדה האתיופית ומקרב מיעוטים אחרים, על מנת ליצור את הדוגמה האישית הנדרשת, כדי לרפא את הבעיות של החברה הישראלית, גם בלי להיגרר להשוואות מופרכות.
הכותב הוא עורך דין, חבר בקונגרס הישראלי, מנחה אקדמי ודוקטורנט באוניברסיטת בר- אילן