איור של סצינה ממשפט דרייפוס / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
באוצר הגידופים הפוליטי של זמננו, קצת קשה להאמין שמישהו ייעלב במיוחד מביטוי כמו "אקסיון פראנסז (Action Française) שכמוך", או "חתיכת שארל מורא (Charles Maurras)". אני מנחש שרק אצל תלמידי זאב שטרנהל תתעורר אסוציאציה לא נעימה.
חבל, מפני שאנחנו מחמיצים אוצר בלום של קללות, שלא כולל ביטויים כמו נאצי/פשיסטי/היטלר/גבלס אפילו פעם אחת. הגידופים המוצעים שאולים מן הרפובליקה השלישית של צרפת. היא נולדה בתבוסה לאומית צורבת והתמוטטה בתבוסה לאומית צורבת. את שבעים שנותיה היא בילתה בפחד מתמיד מפני אויבים חיצוניים ופנימיים.
הפחד קרע אותה לגזרים, ועורר שיעורים פנומנליים של שנאה בין צרפתים לצרפתים. הפחד גם הזין אנטישמיות ארסית, שהניבה את פרשת דרייפוס, בשנה ה-25 של הרפובליקה, ואת רדיפת היהודים הוולונטרית של משטר וישי, בסוף הרפובליקה.
ואף כי לעת משבר מערכתי אנחנו נוטים להבהיל את עצמנו באמצעות השוואות עם "ויימאר" - הלוא היא הרפובליקה הדמוקרטית קצרת הימים של גרמניה, שנפלה טרף להיטלר - הנה הרפובליקה השלישית מעניקה לנו כל- כך הרבה יותר. היא לקסיקון עבה של אזהרות לכל דמוקרטיה במשבר. ואין אזהרה חשובה יותר מן התוצאות של הניסיון לטעון למונופול על פטריוטיות.
"אז איזה יהודי נרקב"
טענת המונופול שלחה את דרייפוס, הסרן היהודי שאהבת צרפת בערה כאש בעצמותיו, אל אי השדים. הוא נמצא אשם בריגול לטובת גרמניה מכוח משפט שהיה חופשי מכל העמדת פנים של צדק. יהודי אינו יכול להיות צרפתי, אמרו הפטריוטים.
במשפט החוזר, ארבע שנים אחר כך, גנרל במדים הקשה על התובע: "מה אכפת לך אם איזה יהודי נרקב באי השדים?". לשון אחר, יש דברים חשובים יותר מעשיית צדק ליחיד; חשוב יותר כבודו של הצבא הצרפתי, שבכירי קציניו קשרו קשר להפליל את דרייפוס.
דרייפוס חזר מאי השדים, קיבל חנינה ולבסוף זוכה מאשמה. הוא אפילו חזר ללבוש מדים, עוטר בעיטור כבוד, והועלה לדרגת קולונל. הוא מת ב-1935 בגיל 74. אילו חי עוד שש שנים אפשר שהיה מוצא את עצמו בקרון רכבת בדרך לאושוויץ.
הרעל שפעפע ממשפט דרייפוס חִלחל אל ורידיה של הרפובליקה השלישית. הגבולות שנמתחו בין המחנות הפוליטיים בימי המשפט עמדו בתוקפם 40 שנה אחריו. הימין הקיצוני בצרפת בימינו, היכול לסמוך על תמיכתם האלקטורלית של לפחות שליש מן הצרפתים, הוא צאצא ישיר של גידופי הפתיחה - אקסיון פרנסז ושארל מורא.
מדוע הטור הזה עוסק היום ברפובליקה השלישית ובקפיטן דרייפוס? בחסדי מר נתניהו כמובן. הוא השווה את עצמו בשבוע שעבר לדרייפוס. הדעת נותנת שהוא עשה כן כדי להכשיר את הקרקע לקראת האפשרות של הרשעתו.
הוא אמר ל"ישראל היום" (ב-29 במאי) ש"לרוב העם נמאס להרכין ראש לפני השקרים הללו ולפני העבריינות של חוקרים במשטרה ושל פרקליטים... אנשים מבינים שמי שהוזמן לספסל הזה, זה לא רק אני אלא מיליוני אזרחים שבחרו בי. את התיקים המופרכים האלה תפרו בשבילי ורק בשבילי, לא לשום אדם אחר ב־244 שנות דמוקרטיה בעולם. לא היה דבר כזה".
אדם כמובן קרוב אצל עצמו, ואין תופסים אותו בשעת צערו. אבל "לא היה דבר כזה" ב-244 שנה (מאז הכרזת העצמאות של ארה"ב)? זה נשמע מוכר מאוד בוושינגטון, מפני שכך מדבר יום אחר יום דונלד טראמפ. גם הוא קורבן של "הפשע הגדול ביותר בתולדות אמריקה" (244 שנה) מצד "משטרת המחשבות של השמאל" (בלשון נתניהו), מצד התקשורת המכזבת, מצד הפרקליטות והבולשת הפדרלית הקושרות קשר נגד רצון הבוחר.
ציוצי דונלד טראמפ הם ספרות חובה בשביל כל מנהיג בן ימינו. אבל שום מנהיג אינו מוכרח למחזר אותם. נראה בעליל שזה כבוד השמור רק למר נתניהו.
נשיא ארה"ב התחיל לטעון עוד לפני שלוש שנים ויותר שהוא קורבן ל"ציד מכשפות". זה נכס צאן ברזל של הלשון האנגלית, הידוע יפה לאמריקאים (מזמן משפטי המכשפות בסיילם, שנערכו 200 שנה לפני משפט דרייפוס).
לישראל אין מכשפות, אבל יש דרייפוס, איש קטן וצנום שבו - בלי כוונת דרייפוס עצמו - נכרך גורלו של היהודי המודרני, ונטעם הטעם של אנטישמיות עם פוטנציאל רצחני. לא היה איש בודד וחלש מדרייפוס ביום הרשעתו. צריחה בקעה מגרונו כאשר דרגותיו נקרעו במעמד השפלה פומבי: "הגידו לצרפת שאני חף מפשע". הוא נגרר משם אל רכבת, שהסיעה אותו אל אונייה, שלקחה אותו אל אי הגזרה המפלצתי, שממנו לא עמד לחזור.
זה מר נתניהו, שכוחה של מדינה בידיו? אכן, יהיה צורך לחזור ולהגדיר את המושג "רחמים עצמיים".
"מין מלחמת אזרחים קבועה"
מרדיפת דרייפוס מוטב להסיק מסקנות הנוגעות פחות לגורלו האישי של מר נתניהו ויותר לגורלה של תרבות פוליטית בדמוקרטיה במשבר, בין שהדמוקרטיה הזו היא ארה"ב, או צרפת, או ישראל: הצורך הדחוף להנמיך את הטון, להקטין את השימוש במטאפורות היסטוריות היסטריות, לחדול לדבר על יריבים פוליטיים בהכללות גורפות, להימנע מלעודד אי-אמון במוסדות הדמוקרטיים.
ההיסטוריון הצרפתי פוסטל דה קולאנז’ה, שהתנסה בתהפוכות הדרמטיות ביותר בתולדות ארצו, כתב לפני 150 שנה: "היסטוריה אצלנו הפכה למין מלחמת אזרחים קבועה. היא מלמדת אותנו לשנוא זה את זה".
את החיווי הזה הוא השמיע בשנה הראשונה לרפובליקה השלישית. תוקף החיווי גבר והלך בשבעים השנה הבאות. שימושי ההיסטוריה, פירושיה ועיוותיה נעשו כלי נשק במאבקים פנימיים, אשר החלישו את הרפובליקה, עד שתש כוחה.
בניהם של היסטוריונים גדולים מוזמנים להיזהר לפני שהם תובעים לעצמם את מעמד הקורבנות הגדולים ביותר בהיסטוריה. אגב, למה לעצור בדרייפוס, מה עם האינקוויזיציה?
***חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר ההחלטה להגיש כתב אישום נגדו, ראש הממשלה בנימין נתניהו מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.