כששופטים שופטים שופטים: הלקח שלמדנו מהחלטת הנציב אורי שהם

לא הגיוני בעיניי, ולא רצוי, שתלונות שמוגשות נגד שופטי בית המשפט העליון בטענה להתנהלות בעייתית שלהם, יתבררו על-ידי עמית שלהם, שופט בית המשפט העליון בדימוס. אדם שעד לא מזמן ישב לצדם בהרכבים שיפוטיים ובילה עמם במסדרונות בית המשפט שבגבעת רם בירושלים.

למה? מהסיבה הפשוטה שגם שופטים הם בני אדם ושזו משימה כמעט בלתי אפשרית לבן אדם לבקר באופן אובייקטיבי לחלוטין וחסר פניות אדם אחר שכל כך מקורב אליו. מה עוד שגם לא צריך להעמיד את המבקר במבחן כזה. כמו כל ביקורת, גם תלונות הציבור נגד שופטי העליון צריכות להתברר על-ידי אדם אובייקטיבי שאין לו היכרות מוקדמת קרובה, שלא לומר חברות מוקדמת, עם מושאי ביקורתו.

זה אמור להיות מובן מאליו. אבל המצב אצלנו הוא הפוך. נציב התלונות על השופטים, השופט אורי שהם, הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס שכיהן בתפקיד החל מ-2012 ועד אוגוסט 2018. חודשים ספורים אחרי פרישתו משיפוט, בנובמבר 2018, הוא מונה לנציב התלונות. גם קודמיו של שהם בתפקיד החשוב, טובה שטרסברג כהן, אליעזר גולדברג ואליעזר ריבלין, היו שופטים בדימוס של בית המשפט העליון.

הבעייתיות בכך שנציב התלונות על שופטים הוא שופט עליון לשעבר, פוחתת, עד נעלמת, כאשר מוטל עליו לברר תלונות שמוגשות נגד שופטי בתי המשפט המחוזיים, השלום, בתי המשפט למשפחה ובתי הדין לעבודה (כל עוד אין לו קירבה מיוחדת אליהם). ראשית, שופטי בית המשפט העליון ממילא רגילים בביקורת על החלטות של שופטי הערכאות היותר נמוכות. שנית, זה דבר מקובל שחברי פרופסיה מסוימת דנים בתלונות אתיות נגד חבריהם למקצוע. כך נעשה למשל גם בלשכת עורכי הדין, בבית הדין של ההסתדרות הרפואית ועוד. מטבע הדברים, חלק הארי של התלונות שמתבררות בנציבות התלונות על שופטים הן נגד שופטים שאינם מכהנים בבית המשפט העליון.

ואולם, כאמור, הבעייתיות נוצרת כאשר הנציב נדרש לברר תלונות, שהן נדירות, שמוגשות נגד שופטים שכיהנו לצדו בערכאה העליונה.

התשובה שסיבכה את השופט מזוז

ביטוי לאותו קושי ניתן למצוא בבירור הנציב אורי שהם תלונה שהוגשה לאחרונה נגד שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, בעקבות החלטה של מזוז בעתירת פסלות שהגיש נגדו שר המשפטים היוצא, אמיר אוחנה.

ראשית הפרשה בראיון שערך הח"מ עם השופט מזוז בכנס המשפט השנתי של הפקולטה למשפטים באונ' חיפה ב-14 בנובמבר 2019. בכנס משתתפת כל צמרת עולם המשפט. אחת המסורות שלו היא קיום מושב עם שופט מכהן של בית המשפט העליון, שמאפשר למנחה, ובעיקר לקהל שמגיע לכנס, לשאול את השופט שאלות. מכיוון ששופטים של העליון לא נוהגים להתראיין לתקשורת, מדובר בהזדמנות נדירה של הציבור לקיים איתם דיאלוג.

עם זאת, האירוע נחשב רגיש מבחינתו של השופט שכן לפי מיטב המסורת של מערכת המשפט שופטים מכהנים "מדברים בפסקי הדין", ולא מעבר לכך. ואכן, בשיחות ההכנה לקראת המפגש עם מזוז הובהר לי היטב שהוא לא ידבר על תיקים שתלויים ומתנהלים או על ענייני דיומא. במהלך האירוע מזוז דיבר בצורה מעניינת ופתוחה יחסית אבל, כמצופה ממנו, גם באופן מאוד מתון ותוך שהוא השתדל מאוד שלא להתייחס לעניינים שנדונים בבתי המשפט, או למערכות יחסים אישיות במערכת.

ואז הגיעה שאלה מהקהל שהתשובה לה סיבכה את מזוז והביאה אותנו עד הלום. אותו אדם שאל, או ליתר דיוק, אמר לשופט מזוז כך: "מערכת המשפט איננה מאמינה לעצמה עד כדי מצב שיש שר שאפילו זורק בליסטראות בה (בהתכוונו לשר המשפטים הקודם, אמיר אוחנה. ח',מ'). איך אתם חושבים להגן על מצב אבסורדי כזה, שבו המערכת מתקיפה את עצמה, כאילו שזו הייתה איזו מחלה אוטואימונית?".

על כך השיב השופט מזוז, בכנות רבה, בין היתר: "המצב של שר משפטים לעומתי או בכלל שר לעומתי הוא מצב בעייתי, מטריד, מציק". מזוז הוסיף ואמר כי: "זה נכון אגב, זה בעייתי, גם במשרדים אחרים. גם אם השר לאיכות הסביבה שמופקד על איכות הסביבה, על הגנת הסביבה יהיה אדם שחושב שאין, שכל נושא הגנת הסביבה הוא עניין של ירוקים תמהוניים, אז זאת היה בעיה. אז זה מצב שלא המערכת המשפטית בחרה בו היא לא יכולה להשפיע על זהות השר, והיא לא אמורה להשפיע. אבל זה מקשה, זה כמובן מקשה על התפקוד שלה, והכרעה בעניין הזה לא מסורה למערכת המשפטית".

 אמירה מופרכת על גבול האמת

אמר מזוז את שאמר, חלפו כמה חודשים מאז הכנס והגיעה לשולחנו של מזוז עתירה נגד החלטתו של שר המשפטים אוחנה למנות את עו"ד דן אלדד למ"מ פרקליט המדינה. אוחנה, כמו אוחנה, מיהר לקפוץ על ההזדמנות וכמוצא שלל רב פנה למזוז וביקש אותו לפסול את עצמו מלדון בעתירה נגדו, לאור התבטאותו בכנס חיפה כלפיו.

שלא למרבה ההפתעה, ובצדק, מזוז סירב לפסול את עצמו. אבל שכן למרבה ההפתעה הוא טען בתשובה לעתירת אוחנה כי כלל לא התייחס באופן ספציפי לאוחנה באותה תשובה שנתן בכנס חיפה. וכך הסביר מזוז בהחלטתו של לפסול את עצמו, את דבריו בכנס חיפה: "דברים קצרים אלה, שהיו תשובה לשאלה, לא התייחסו באופן ספציפי למבקש (כלומר, לאוחנה. ח',מ'), או לפעולה קונקרטית שלו, אלא באופן כללי לתופעה של 'שר לעומתי', כאשר הדוגמה שצוינה התייחסה דווקא לשר להגנת הסביבה, וכל זאת, תוך הדגשה כי זהות השר אינו עניין המסור להחלטת המערכת המשפטית". מזוז הדגיש כי: "אין בדברים אלה כל הבעת עמדה אישית כלפי המבקש (אוחנה), או פעולה או החלטה קונקרטית שנקט".

עכשיו, זה שמזוז לא היה צריך לפסול את עצמו מלדון בעתירה (שלבסוף נמחקה) בשל אותם דברים שאמר בכנס חיפה זה הגיוני. שהרי, על העובדה שאוחנה פעל כשר לעומתי למערכת המשפט, שביקר אותה בחריפות חסרת תקדים, ועל כך שזה מצב "מטריד, בעייתי", כמעט שלא יכולה להיות מחלוקת וקשה מאוד לראות באמירה הטריוויאלית כמעט, ככזו שצריכה להביא לפסלות מזוז.

לעומת זאת, האמירה של מזוז, בהחלטה שיפוטית, כי הוא כלל לא התייחס בדבריו ספציפית לאוחנה היא ממש מופרכת, שלא לומר, אי אמירת אמת. כל מי שהאזין לתשובתו של מזוז הבין שהוא דיבר על אוחנה. הוא עשה כן הן באופן ישיר (ראו ציטוט דבריו), והן בעקיפין תוך שימוש באלגוריה כשנתן את הדוגמה של המשרד לאיכות הסביבה (העיתונאי גיא זוהר עסק בכך גם הוא בתוכניתו "מהצד השני" המשודרת ב"כאן").

פשוט לומר את האמת

הסאגה לא הסתיימה כאן. בעקבות הנימוק של מזוז בהחלטתו שלא לפסול את עצמו, הגישו הפורום למען ישראל ציונית ודמוקרטית, ארגון "בצלמו", ועו"ד אביעד ויסולי, תלונות נגד מזוז לנציב התלונות על שופטים, שהם. בתלונה נטען שמזוז לא אמר אמת. וכך, שהם, עמיתו של מזוז, שישב לצדו בהרכבים שיפוטיים, נדרש לברר תלונה נגד עמיתו משכבר הימים.

איך הנציב שהם פתר את הקונפליקט שבו עמד? הוא בחר ללכת בין הטיפות. מחד, הוא דחה את הטענה המרכזית בתלונות ולפיה מזוז לא אמר אמת. מאידך, הוא לא התכחש לעובדות שנטענו בתלונה נגד מזוז. לדברי שהם בהחלטתו בתלונות נגד מזוז: "המאזין לשאלה ולתשובתו של השופט (מזוז) יכול להתרשם כי דבריו של השופט או חלקם כוונו באופן ספציפי אל שר המשפטים המכהן". שהם ציין כי "מעצם האפשרות כי דברי השופט יתפרשו באופן זה, נגזרת המסקנה כי ראו יהיה להימנע מאמירת הדברים באופן שבו הם נאמרו".

באותה הנשימה הוסיף וכתב שהם: "אדגיש, כי על יסוד החומר שלפניי, אינני רואה לייחס לשופט אי אמירת אמת בהחלטתו המדוברת". בסופו של דבר שהם קבע כי על שופט להיות זהיר בהתבטאויותיו וציין כי "בהערותיי כאמור לעיל, מוצה בירור התלונות".

המסקנה מכל זה איננה שמזוז לא צריך היה להתראיין, היא גם איננה שמזוז היה צריך לפסול את עצמו, אלא שבסה"כ הוא צריך היה לומר אמת מלאה ושלמה ולא להתכחש לדבריו. וכאמור, המסקנה הלא פחות חשובה היא שהגיע הזמן שבירור תלונות על שופטי בית המשפט העליון יעשה ע"י אדם שלא היה בעצמו שופט בית המשפט העליון. "אחד משלהם".