פרופ' אוריאל רייכמן בכנס של הבינתחומי / צילום: אלי דסה
"אוניברסיטת רייכמן" - צמד המילים הזה עשוי לשלוח בקרוב את המוסד האקדמי המפורסם מהרצליה ואת מדינת ישראל לקרב משפטי מכוער. על הפרק: ההכרזה של האסיפה הכללית להכריז על המרכז הבינתחומי כאוניברסיטה.
מבחינת המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) לא מדובר בשינוי סמנטי בלבד ולא בשאלה של הענקת כבוד לנשיא והמייסד הדומיננטי, פרופ' אוריאל רייכמן, אלא בניסיון להפוך את המכללה לאוניברסיטה בלי לבקש מהם אישור - ועל זה הם לא מוכנים לעבור בשתיקה. מוסדות אקדמיים מחזיקים בישראל בתואר הנכסף "אוניברסיטה", תואר שלמעשה מבדיל בין מוסד שמתמקד בהוראת סטודנטים, לכזה שעוסק במחקר בכלל ובפרט כזה שמכשיר תלמידים לתואר שלישי. האפשרות הזאת נפתחה לאחרונה בפני המרכז הבינתחומי, שכבר מעניק תואר ד"ר במשפטים, ומאוקטובר השנה הוא יפתח תוכניות הכשרה לדוקטורט בפסיכולוגיה ובמדעי המחשב. אלא שבמל"ג סבורים שאין מקום להכרזה החד־צדדית של הבינתחומי על עצמו כ"אוניברסיטה", וגורמים המעורים בדבר מעריכים כי הקרב יגיע לבסוף לערכאות משפטיות.
זו לא הפעם הראשונה שהמרכז הבינתחומי מתקוטט עם המל"ג. למעשה, פרישתו הקרובה של רייכמן מגיעה בעקבות קרב קודם, שבו המדינה ביקשה להגביל את משך הכהונה שלו, כפי שנהוג באוניברסיטאות אחרות. רייכמן, שמכהן 26 שנה בתפקיד, סירב. לבסוף הושגה פשרה שתביא לפרישתו בשנה הבאה.
על הרקע הזה רואים רבים בממסד האקדמי גם בסיבוב הזה קרב שליטה וקרב על מגבלות הכוח - האם המוסד האקדמי הוותיק (ויש לומר הנחשב) מהרצליה ימשיך לעשות ככל העולה על רוחו, או שיקבל את מרותם של מוסדות המדינה.
הקרב הזה אמוציונלי במיוחד באוניברסיטאות האחרות בישראל. כוכבן של חלק מהן דעך בשנים האחרונות מול ההצלחה והיוקרה של המרכז הבינתחומי ומול המתקפות של רייכמן עצמו, שכינה אותן "קרטל" וטען לא פעם שדווקא הן אלו שעושות ככל העולה על רוחן. גם החשש שהאוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל, שאינה נתמכת על-ידי המדינה, תנגוס בסוף נתח מהתקציב שמיועד לאוניברסיטאות, עולה.
בנוסף, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהקרב הזה הוא גם סמלי. בישראל נהוג פחות לקרוא למוסדות אקדמיים על שמו של אדם ספציפי, ודאי בחייו, ויש גם כאלה שרואים בעין עקומה את העובדה שרייכמן צפוי להיכנס באופן הזה ל"היכל התהילה" שהיה שמור עד היום לדוד בן-גוריון ולחיים ויצמן.
למי קראת אוניברסיטה?
הפרשה החלה להתגלגל בסוף מאי, כשהאסיפה הכללית של המרכז הבינתחומי קיבלה החלטה לקרוא למוסד על שם הנשיא רייכמן. האסיפה אשררה את החלטת הדירקטוריון של המרכז, שהתקבלה שבוע לפני כן. מי שיזם את המהלך הוא יו"ר הדירקטוריון, פרופ' אמנון רובינשטיין, וההחלטה התקבלה פה אחד. אנשים שהשתתפו באסיפה סיפרו שרייכמן עצמו התרגש מאוד מהמחווה.
"אוניברסיטאות רבות קרויות על שם המייסדים, או שם תורמים", אומר רובינשטיין. "רייכמן נתן את נשמתו, גייס כספים, וטרח יומם ולילה. אני כבדיחה, אמרתי שהוא לא היה רק הנשיא: הוא היה הגנן והאינסטלטור והחשמלאי, ואני לא יכול לחשוב על מקרה יותר מוצדק מאשר המקרה הזה, לקרוא את המוסד על שמו של מי שהקדיש 25 שנים מחייו לדבר הזה".
בין הדוברים באסיפה הייתה הח"כית לשעבר, מירב בן-ארי, היושבת בוועד המנהל של המרכז, כמי שלמדה בו בעבר ואף כיהנה כיו"ר אגודת הסטודנטים. בן-ארי התבדחה ואמרה שעבורה ועבור חבריה שלמדו בבינתחומי אין שום שינוי, שכן ממילא בשיח ביניהם הם נהגו לכנות את המוסד בשם "רייכמן". "כל המרכז הזה", אומרת בן-ארי, "סובב סביב אדם אחד: הוא מנהל, הוא מתווה את המדיניות, הוא מביא את התרומות. ראוי שעוד בחייו יזכה לזה".
אין מי שמערער על חשיבותו של רייכמן למוסד, להקמתו ולהתפתחותו ועל כך שראוי לו למרכז הבינתחומי שייקרא "רייכמן", כפי שקראו לו הסטודנטים. לכאורה ההחלטה הייתה אמורה לעבור בקלות ולעבור מיד לשלב הביצוע. אבל בצד ההחלטה לקרוא למוסד על שמו של רייכמן, קיבלה האסיפה את ההחלטה להכריז על המוסד כעל "אוניברסיטה".
"להכריז", זו מילה אולי מעט מוגזמת, ודאי מבחינת אנשי הבינתחומי, שרואים בזה מהלך ברור ומתבקש. אבל מבחינת המל"ג, התמונה הרבה פחות ברורה.
לפי אנשי הבינתחומי, במהלך השנים קיבל המרכז אישור מהמל"ג להעניק תוארי ד"ר - בתחילה במשפטים, וממש באחרונה בשני תחומי לימוד נוספים: פסיכולוגיה ומדעי המחשב. לדבריהם, זה קרה לאחר שוועדות אקדמיות בכירות "הפשיטו" את המוסד עירום ועריה ובדקו בציציותיו, עד כדי כך שספק אם מוסד אקדמי אחר בישראל עבר בדיקה מעמיקה כזו. כך או כך, בבינתחומי חוזרים ואומרים שהיכולת להעניק דוקטורט בשלושה תחומים מאפשרת להם להפוך לאוניברסיטה.
על-פי חוות דעת משפטית שמחזיק המוסד, שכתב עו"ד רענן הר-זהב, החוק בעניין זה אינו ברור, ונתון לפרשנויות. אם מוסד עומד באמות מידה מקובלות - הרי שהוא יכול להיקרא אוניברסיטה. חד וחלק.
את ההחלטה בדבר הסיווג האוניברסיטאי שהעניקו לעצמם, שיגרו אנשי המרכז למל"ג וביקשו את ברכת הדרך. אלא שמשם התקבלה תגובה צוננת, שלא משתמעת לשתי פנים: "ככל שהמוסד מבקש לקבל הכרה כאוניברסיטה, עליו לפנות בבקשה מסודרת למל"ג ולקבל את אישורה. ללא קבלת הכרה כאמור, אין המרכז הבינתחומי בהרצליה רשאי לעשות שימוש במילה אוניברסיטה".
"עם זה שהם החליטו לקרוא לעצמם על שם רייכמן אין לנו בעיה", אומרים במל"ג. "מצידנו שיקראו למוסד 'רייכמן הגדול מכולם' או 'רייכמן המלך'. אבל הם לא יכולים להחליט שהם אוניברסיטה, והאפשרות להעניק דוקטורט לא קשורה. האוניברסיטה הפתוחה לא מעניקה תוארי ד"ר, והיא עדיין אוניברסיטה. לא נאמר שבהיותו מוסד מחקרי, המוסד יכול לקרוא לעצמו 'אוניברסיטה'".
"יש משהו בתקנות המל"ג שאינו תקין", מודה גורם המקורב לנושא. "נכתב שם שאוניברסיטה היא מוסד שמעניק תוארי ד"ר, ומי שיכול להעניק תוארי ד"ר זו אוניברסיטה. יש שם טיעון מעגלי. באמת לא תקין שאין פרוצדורה מובנית ברורה לקבלת טייטל, אבל גם לא תקין שמוסד מחליט בעצמו לקרוא לעצמו אוניברסיטה".
אם כן, מהן הדרישות ממוסד שרוצה לזכות בתואר "אוניברסיטה"? במל"ג אומרים כי מדובר "בקריטריונים ושיקול דעת אקדמי שמתייחס לרמה אקדמית ומדעית, איתנות פיננסית, מבנים וציוד (ספריות, תשתית מדעית וכו')", שלפיהם נבחנת הבקשה להיקרא אוניברסיטה.
כולם שמו רגליים
פרופ' אוריאל רייכמן הקים את המרכז הבינתחומי בשנת 1994, ארבע שנים לאחר שייסד את רמות משפט, מכללה חוץ תקציבית למשפטים, שהייתה חלק מאוניברסיטת תל אביב. רייכמן, שהיה פרופ' למשפטים באוניברסיטה, ובתפקידו האחרון שימש כדיקן הפקולטה, סיפר בעבר בראיון ל"גלובס" כי המכללה לא הצליחה להשתלב. בסופה של האפיזודה הזו, פנה רייכמן לאתגר הבא, שהקפיץ שוב את האוניברסיטאות על הרגליים: הקמת המרכז הבינתחומי על פיסת קרקע זנוחה בהרצליה שהנ"מ נטש. הוא שם לעצמו למטרה להקים את מה שהוא כינה "הרווארד הישראלית" - אוניברסיטה פרטית במתכונת אוניברסיטאות ה-Ivy League. "כשאמרתי את זה, חשבו שאני הזוי", אמר באותו ראיון ל"גלובס". "חברים שלי אמרו: בסדר, ייקח שנה, שנתיים, מקסימום שלוש, הוא ישבור את הראש".
אבל רייכמן, כנגד כל הסיכויים, הקים את המרכז הבינתחומי. המוסד, שהחל מפקולטה למשפטים, הלך וגדל בהדרגה עד שהיום הוא כולל עשרה בתי ספר, המציעים תארים ראשונים, שניים ושלישיים בחלק מהתחומים.
"אורי עשה דבר נדיר", אומר עו"ד מיקי צלרמאייר, חברו זה 60 שנה של רייכמן וחבר בדירקטוריון הבינתחומי. "הוא צריך לקבל פרס ישראל. לא רק שהיה לו חזון, הוא גם הצליח לבצע אותו, ועד היום הוא יורד לכל פרט ופרט, כל מבנה, כל תוכנית לימוד, כל איש סגל, מביא את כל הכסף. עד היום הוא לבדו הביא למוסד כ-400 מיליון דולר. זה לא נתפס. הוא הקים מוסד שיש בו כמעט 8,000 סטודנטים, שעברו בו כבר 27 אלף איש. הוא עצמו לא קיבל מזה כלום, זה הרי מלכ"ר. הוא גר באותה דירה, נוסע באותו רכב, כך שאין מוצדק יותר מאשר לקרוא את המוסד על שמו. כשהוא הלך למהלך הזה הוא ספג לעג ובוז והתנגדויות, אין יריקה שהוא לא חטף בפרצוף. הוא ניגב והמשיך הלאה".
אף שבבינתחומי מציינים כי אחד מכל שישה סטודנטים לומד על מלגה, הרי שמאז הקמתו הוא לא הצליח להתנתק מתדמיתו כמוסד אקדמי אליטיסטי לבני עשירים.
התנהלותו העצמאית של רייכמן, שאינו נסמך על תקציב ממשלתי, הייתה לצנינים בעיני האוניברסיטאות, שראו כיצד רייכמן מצליח למשוך את טובי המרצים, וגם בעיני המל"ג. משני הצדדים שמו רגליים. "במל"ג לא ידעו איך לאכול אותו", מודה גורם שהיה מקורב למל"ג. "הוא היה פורץ הדרך ואחרים התגלחו על הזקן שלו, ומכיוון שהוא היה שאפתן מאחרים, הוא כל הזמן רץ קדימה. אין הרבה מכללות פרטיות, ומבין אלה שקיימות, הוא הכי בולט. הוא תמיד היה בחזית, היה 'הילד הרע'. ועשו לו את המוות".
רייכמן עצמו כינה את אנשי המל"ג "בולשביקים" בראיון ל"ישראל היום" לפני כשלוש שנים, וציין שפרופ' מנואל טרכטנברג בהיותו יו"ר הות"ת רצה לאפשר לבינתחומי להעניק תארים שלישיים, אך חזר בו בשל לחץ האוניברסיטאות. "המשא ומתן שהם מנהלים כוחני מאוד ולחלוטין לא ענייני", טען, "מהיום הראשון התמודדנו עם חוסר אהדה מצד המל"ג והות"ת. חשבו שזה מוסד פופוליסטי למטרות רווח. לקח זמן רב לשכנע שיש כאן מאמץ רציני ליצור אקדמיה אוונגרדית, ושכל המחויבות שלנו היא להצעיד את ההשכלה הגבוהה קדימה ולתת לנוער שמגיע אלינו את הכלים הכי טובים שאפשר כדי להצטיין וכדי לסייע לחברה.
"רציתי מוסד חופשי. אם אתה מקבל תמיכה שוטפת מהמל"ג, יש כפיפות גדולה מאוד, פיקוח מאוד הדוק, והם גם יכולים לקבוע לך מה תלמד. לא הייתי מוכן שתמורת תמיכה תקציבית אהיה מחויב, למשל, שהגובה של משכורות המרצים ייקבע על-ידי פקידוּת המדינה".
למרות לחצן של האוניברסיטאות, ב-2018, בתום שנים של בדיקות מקיפות, ובגיבוי של מי ששימש אז כיו"ר המל"ג ושר החינוך, נפתלי בנט, קיבל הבינתחומי אישור להעניק תואר ד"ר למשפטים. "שברנו את קרטל האוניברסיטאות שהתקיים מאז קום המדינה", צייץ בנט בטוויטר, "אישרנו לבינתחומי להעניק תוארי ד"ר בדרך להפיכתו לאוניברסיטה פרטית ראשונה בישראל, חרף כל ההתנגדויות".
באפריל השנה, נרשם עוד ציון דרך כשהבינתחומי קיבל אפשרות להעניק תוארי ד"ר בפסיכולוגיה ובמדעי המחשב. גם הפעם בנט, כבר לא יו"ר המל"ג, פרגן: "מזל טוב למרכז הבינתחומי", צייץ, "שהופך היום דה-פקטו לאוניברסיטה! לאחר שנים ארוכות שהמרכז הבינתחומי נלחם להפוך לאוניברסיטה אישרתי לפני כשנה להעניק דוקטורט לתחום המשפטי, והיום המל"ג הוסיפה דוקטורט גם במדעי המחשב ובפסיכולוגיה".
"לבקש זאת שאלת קיטבג"
"זה (הסיווג האוניברסיטאי, ה' מ') צריך היה לקרות הרבה קודם", אומר אודי רקנאטי, המשמש כיו"ר האסיפה הכללית של המרכז הבינתחומי, "הרבה משפטנים סביבנו אמרו לנו שחד-משמעית מותר לנו לעשות את זה. עם שלושה תחומי לימוד, שבהם אנו יכולים להעניק דוקטורט, אנחנו מוסד מחקרי בדיוק כמו אחרים".
אבל למה בעצם לא פניתם למל"ג בבקשה, במקום לצאת בהכרזה חד־צדדית?
"יש לנו ניסיון עם המל"ג וכל דבר שם בא בקושי. לכן בדקנו את עצמנו משפטית, ואנחנו לא רוצים להיכנס לשום ויכוח. אחרי שסיימנו את הישיבה האחרונה, רייכמן צלצל למל"ג, ליו"רית ועדת התכנון והתקצוב (ות"ת) של המל"ג, יפה זילברשץ, ואני הייתי בטוח שהיא תשמח ותברך על כך".
ובמקום זה קיבלתם כתף קרה.
"אולי אני נאיבי, אבל הייתי משוכנע שיברכו. כולנו מאוד רוצים את הברכה של המל"ג ושל השר להשכלה הגבוהה החדש זאב אלקין, וללכת קדימה".
מי שהיה פחות נאיבי הוא עו"ד צלרמאייר. "אמרתי לאורי שהמל"ג תתנגד", הוא אומר. "אבל לפי דעתנו, אין לה סמכות בעניין. המל"ג יכולה להגיד שהיא לא מבסוטית מזה, אבל היא לא יכולה להגיד 'לא'".
למעשה, אתם כופרים בסמכותה של המל"ג להכריז על מוסד כעל אוניברסיטה. אז כל מוסד יוכל להכריז על עצמו כאוניברסיטה.
"אנחנו כופרים בסמכות של המל"ג לקבוע את זה. לפי מה שאני מבין, למרכז הבינתחומי מגיע תואר אוניברסיטה מכיוון שהוא רשאי לתת דוקטורטים בשלושה תחומי לימוד חשובים. משניתנו לו ההסכמות האלה, וזה לא ניתן לו בקלות - מותר להכריז עליו כעל אוניברסיטה".
מי קובע כמה מקצועות לימוד שמאפשרים להעניק דוקטורט צריך כדי להכריז על עצמך כעל אוניברסיטה?
"יש מינימום מסוים, ולפי היועץ המשפטי שלנו, ברגע שהמל"ג נתנה לנו את האפשרות להעניק דוקטורטים, יש לנו אפשרות לקרוא לעצמנו אוניברסיטה".
אז למה לדעתך המל"ג מתנגדת?
"המל"ג הוכיחה ב-26 שנות קיומו של המרכז הבינתחומי את ההתנגדות שלה לרעיון של אוניברסיטה פרטית שלא צריכה שום דבר. הם נלחמים עכשיו, כי זה נוגד את המסורת של אנשים שנתמכים על-ידי המדינה, ונוגד את הכללים שלהם. אבל המרכז מגייס תרומות בעצמו, ולמרות ששכר הלימוד בו גבוה פי ארבעה מכל אוניברסיטה, כמות הנרשמים עולה בכל שנה כי הסטודנטים נהנים מחוויית הלימוד, מהקשר הבלתי אמצעי עם המרצים ומהאווירה".
אבל למה לא לבקש?
"לבוא ולבקש, זו שאלת קיטבג. הפרשנות שלנו היא שמה שלא אסור לנו, מותר לנו".
"אין הגדרה של אוניברסיטה בחוק", מוסיף פרופ' רובינשטיין. "לימדתי בארה"ב בטובות מהאוניברסיטאות, ואני יכול להגיד באמונה שלמה שהמרכז הבינתחומי לא נופל מהן, בוודאי לא מהאוניברסיטאות הישראליות. אז אומנם אני 'נגוע' בעניין, אבל מספיק לראות את הדוחות של הוועדות הבינלאומיות שנתנו שבחים יוצאים מן הכלל. זה הרי מצביע על מהות המוסד - מוסד מחקרי, שהמרצים שלו מקבלים מלגות בלתי רגילות, למרצים מסוימים שלנו יש ספרים בהוצאות הספרים הכי מכובדות".
כל זה טוב ויפה, אבל למה לא פשוט לבקש הכרה כאוניברסיטה במקום להכריז על זה באופן חד־צדדי?
"ביקשנו את ברכת הדרך מתוך אמונה שאנחנו ממלאים כל הגדרה אפשרית של אוניברסיטה. אני חושב שיש כאן דבר מובן מאליו".
לפי זה, כל מוסד יכול להכריז על עצמו כאוניברסיטה.
"צריך להיות מוכר על-ידי המל"ג כמוסד מחקרי, ואנו עומדים בזה. דבר שני, יש לנו ניסיון רב מאוד עם המל"ג - פנינו אליה בעניין המאמץ לקבל הכרה כמוסד מחקרי, והמתנו לתשובה שמונה שנים. רק באמצעות התערבות של שר החינוך התחילו לדון בזה. גם ככה הופלינו לרעה, כי אוניברסיטה קיימת מכריזה בכל יום על תואר שני ושלישי חדש, בעוד אותנו בדקו טובי המומחים בעולם. עברנו תהליך שאם מוסדות אחרים היו עוברים, אני לא יודע אם היו מאשרים אותם. החוק מדבר על הכרה במוסד להשכלה גבוהה ואת זה קיבלנו מהמל"ג. הרי גם האוניברסיטאות לא קיבלו אישור ממנה, אבל להן יש 'תואר אצולה', הן נולדו כ'בעלות תואר', בעוד אנחנו עבדנו מאוד קשה כדי לקבל אותו. הביורוקרטיה הישראלית מזמינה חריגים. הנוהל שלא לענות במשך שנים על בקשות יוצר מצבים כאלה".
אז אתה אומר: בגלל שזה ביורוקרטי, החלטנו לקבוע עובדות בשטח.
"העובדות נקבעו על-ידי המל"ג כשהיא נתנה לנו הכרה כמוסד מחקרי. בכל מקרה, הצענו להיפגש איתם ואנו בטוחים שנגיע לעמק השווה".
"יש פה מדרון חלקלק"
במל"ג רואים את הדברים בצורה שונה בתכלית. ראשית, אומרים שם, השימוש בביורוקרטיה כנימוק לאי הגשת בקשה, הוא אבסורדי. "מחר אני רוצה לפתוח עסק, אבל הביורוקרטיה מאוד מורכבת ואין לי כוח לעבור את האישור של המשטרה ומכבי האש, אז אפתח את העסק ואחר כך אריב עם הרשויות?", אומר בציניות גורם במל"ג.
שנית, טוענים במל"ג, בניגוד לנטען, החוק מאוד ברור וקובע שיש לבקש אישור. תחת זאת, "המרכז הבינתחומי שלח פנייה, בסוג של מחטף, בערב חג השבועות, ובה הודיע - לא ביקש - שהם עומדים להכריז על עצמם כעל אוניברסיטה. לבוא לרגולטור בערב החג ולהודיע לו הודעה כזו, זה לנסות לקבוע עובדות בשטח, לקוות שלא ישימו לב".
שלישית, גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שבאה לביטוי בעניין אוניברסיטת אריאל - שקיבלה אישור להיקרא אוניברסיטה ממל"ג שטחים, גוף שבוטל מאז - קובעת שמוסד לא יכול להיקרא אוניברסיטה מבלי שיעבור תהליך הכרה על-ידי הגוף המוסמך להעניק הכרה, שהוא המל"ג. "זה מוסד לעילא ולעילא, רייכמן בנה מוסד לתפארת. לאורך השנים יש לנו יחסים מצוינים איתם, ויש לנו הערכה רבה כלפיו, אנחנו מורידים בפניו את הכובע, אבל היה צריך לפנות ולבקש. זו סוגיה משפטית".
תיפגשו בבית המשפט?
"אם הוא ירצה ללכת לבית משפט, הסיכוי שהוא ינצח שואף לאפס".
גם באוניברסיטאות הוותיקות לא קיבלו בזרועות פתוחות את ההכרזה של הבינתחומי על עצמו כאוניברסיטה. למרות הסיווג הזה, הבינתחומי יישאר מוסד פרטי שאינו מתוקצב על-ידי המדינה. ובכל זאת, המהלך מלווה בחשדנות. "מה שהבינתחומי מסמל בעיניי, זו הפרטה של משאב לאומי", טוען גורם באוניברסיטאות. "זה ניסיון להנגיש את ההשכלה הגבוהה לעשירים בלבד, כמו שקורה בארה"ב, מה שיגרום לנזק בלתי רגיל".
אבל זה גוף שאינו נתמך, אלא ממומן באופן פרטי.
"יש פה מדרון חלקלק, בסוף כל האוניברסיטאות ניזונות מהממשלה. זה מתחיל כך, אך בסופו של דבר, כאוניברסיטה, תהיה למוסד גישה לכל הקרנות הציבוריות והמוסדות הלאומיים".
לטענתם, הם נותנים מלגות למעוטי יכולת ללמוד אצלם בהיקף גדול משמעותית מזה של האוניברסיטאות.
"המלגות זה פטנט ידוע. נותנים קמצוץ של מלגות למעוטי יכולת כדי להשקיט את הציבור. מי שחושב לרגע שאם המוסד הזה יתרחב הוא לא יהיה סמוך לתקציב של כולנו, כך שזה יבוא על חשבון האוניברסיטאות - טועה".
ולכן חשוב לו כל־כך להיקרא אוניברסיטה?
"יש כאן תוכנית הרבה יותר רחבה, להיכנס ל'משפחת האוניברסיטאות' וליהנות מהמשאבים שלהן. זה עניין עקרוני אצלו, להיות חלק מאותה משפחה. אני לא מאמין לרגע שהוא יעצור כאן, וזה דבר רע מאוד למדינה כמו שלנו, שגם ככה קטנה ומשוסעת. זה רק יגדיל פערים בין עשירים לעניים, שלא יהיו ניתנים לגישור".
גם באקדמיה החוץ-אוניברסיטאית המהלך לא מתקבל באהדה. פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, אומר: "רייכמן אכזב אותי בכמה רמות. העיקרית שבהן - הוא הוביל מאבק אמיתי נגד מה שהוא כינה ובצדק 'קרטל האוניברסיטאות'. הוא ִאתגר את המערכת האוניברסיטאית שהייתה מאובנת וסבבה בעיקר סביב צורכי חברי הסגל ולא סביב צורכי הסטודנטים. עכשיו מתברר שבסופו של דבר, רייכמן, שבז לכאורה למודל של האוניברסיטאות, מבקש להיות אחד מהן ולהיכנס למועדון שלהן. ההתעקשות על השם 'אוניברסיטה' באה ממקום מתנשא, שלפיו מכללה זה סוג ב'".
לאלבשן יש גם הסתייגות מקריאת המוסד על שמו של רייכמן: "איש חינוך אמיתי לא מכנה את המוסד על שמו בעודו בחיים. הנרקיסיזם הזה הוא אנטי חינוכי. איש חינוך אמור להציב לפני תלמידיו מודל של צניעות ושל הכרת ערך האחר. לשים את עצמו בשורה אחת עם גדולי האומה כמו בן-גוריון או מחנכים וחוקרים ידועים כמו הרב מאיר ברלין (שעל שמו נקראה אוניברסיטת בר-אילן, ה' מ') זה שיעור רע מאוד לתלמידיו ואיבוד מדרגי ההוקרה שכל חברה צריכה".
בבינתחומי מגיבים: "מי שדחף את זה הוא אודי רקנאטי, יחד עם קבוצת התורמים העיקריים שלנו. רייכמן עצמו בלם יוזמה כזו פעמיים בעבר, ואמר שהזמן המתאים יהיה לקראת פרישתו. כיוון ששינוי השם לאוניברסיטה הבשיל עם קבלת שני הדוקטורטים, ולתפיסתנו, יש לנו סמכות מוקנה להכריז על כך, במקום לעבור פעמיים חילופי שם הוחלט כי לקראת פרישתו של רייכמן בשנה הבאה ייקרא המקום על שמו.
בעניין החשיבות של הצמדת הטייטל "אוניברסיטה", אומרים שם: "שינוי השם לאוניברסיטה היה מהלך חיוני. היה צורך לתת ביטוי להכרה הבינלאומית ברמה המחקרית שלנו, מתוך הבנה שזו אוניברסיטה פרטית. חיכינו רק לשני האישורים הנוספים. כך שדאגתם של הדוברים כאילו אנחנו סוטים מתפיסתנו החינוכית והמנהיגותית, אין לה בסיס. שינוי השם נועד רק לאפשר לנו להתחרות ביתר שאת בעולם על כספי המחקר הטובים ביותר.
"באשר לטענה שאנחנו רוצים לקבל את כספי מל"ג, מלכתחילה היה ברור שהמל"ג לא תסבסד אותנו והיא ממשיכה בכך. לצורך קבלת האישור להסמיך לדוקטורט, חויבנו לחתום על התחייבות שלא נקבל כספי סבסוד שניתן לאוניברסיטאות - וחתמנו. לכן ברור לחלוטין שההתקדמות של הבינתחומי היא לכיוון של אוניברסיטה פרטית, ושלא נשתתף בחלוקה הציבורית של הסבסוד של הות"ת לכל האוניברסיטאות.
"אנחנו מצידנו, מגייסים ומחלקים מדי שנה מלגות בהיקף מהגדולים בישראל, בוודאי ביחס לגודל המוסד - ובשנה האחרונה הוא הסתכם בכ-28 מיליון שקל. בנוסף, מעניק הבינתחומי הנחות בשכר לימוד לסטודנטים על בסיס סוציו-אקונומי ופועל בשיתוף עם שורת קרנות חיצוניות המחלקות מלגות לסטודנטים".
"הגילדה משמרת את כוחה"
התנגדות המל"ג למהלך, כמו גם עמדתו לאורך השנים כלפי יצור הכלאיים הזה - המרכז הבינתחומי - נתפסת בעיני גורמים שונים כעוד ביטוי לגילדאיות ולהגמוניה של האוניברסיטאות. "המל"ג זקוקה לרפורמה מקיפה", אומר רובינשטיין. "זה גוף שהתאים בזמנו למונופול של האוניברסיטאות ולא מתאים למגוון הפלורליסטי כיום".
"המל"ג והות"ת הפכו להיות כלי לשימור הכוח של האליטות הישנות", טוען עו"ד שמחה רוטמן, ממקימי "התנועה למשילות ודמוקרטיה", גוף המחזיק בעמדות ימניות. "גם אנשים שלא שותפים לדעותיי הפוליטיות טוענים כך, בצורה מפורשת יותר או פחות. היסטורית, כל פתיחת מוסד אקדמי חדש ללימודי משפטים לוותה במלחמת עולם שנומקה בפגיעה בכבוד המקצוע.
"אני דוגל בשוק חופשי. חלק מהאוניברסיטאות בארה"ב כלל לא ממומנות על-ידי המדינה. אז נניח שאנחנו רוצים להיות יותר מדינת רווחה, עדיין, המרכז הבינתחומי הוא מוסד ראוי לציון שאינו נופל מהאוניברסיטאות בתחומים רבים. זו גילדה שמשמרת את כוחה".
בנט חריף אפילו יותר: "זה לא ייאמן, המלחמה שמנהלות האוניברסיטאות בכל הכוח כנגד פתיחת אוניברסיטה פרטית ראשונה בישראל. הדבר הזה לא עולה שקל למדינת ישראל, יוצר תחרות ורק מוסיף. חד-משמעית, הבינתחומי כבר ראוי להיקרא אוניברסיטה, וההתנהגות הקרטלית של ראשי האוניברסיטאות שרוצים לשמור על הטריטוריה שלהם ולסגור את השוק לא תצלח. אני מקווה ומצפה ששר המל"ג ייתן רוח גבית מלאה להתקדמות הזו".
אולם למרות התקוות והציפיות, שר ההשכלה הגבוהה הטרי, זאב אלקין, הולך נכון לעכשיו יד ביד עם המל"ג. המילה האחרונה בפרשה מן הסתם עוד לא נאמרה.