תלמיד עם מחשב נייד / צילום: שאטרסטוק
משבר הקורונה הותיר מעל מיליון ילדים מחוץ לכיתות בית הספר והצריך היערכות שונה לחלוטין ממה שהכרנו. לא עוד לימודים מול מורה ולוח מחיק, אלא שיעורים בזום עם מיקרופון, מצלמה ומסך. וכך, בבוקר אחד, הפכה התלות הלימודית והחברתית של תלמידי ישראל בצג המחשב, לכמעט מוחלטת.
בנקודה זו, התחלקו ילדי ישראל לשניים. ילדים שיש בביתם מחשב, רגיל או נייד, המאפשר להם למידה מקוונת ותקינה, וגם אפשרות להשתתף ולהצליח במשימות היומיות. ובקבוצה השנייה ילדים שפשוט אין להם. או כאלה שברשותם מחשב אחד, שצר מלהכיל את כל תלמידי וצרכי הבית. ילד ילד לעצמו. כל אחד ואחת תלויים בתשתית הדיגיטלית הקיימת, או לא, בביתם הפרטי. יהא אשר יהא.
מערכת החינוך שהזדרזה ובצדק, לשלוח את תלמידי ישראל לביתם ללמוד מרחוק, התעלמה מכשל מרכזי אחד: הפער הדיגיטלי בישראל, בין ילדים באותו הגיל, הוא עצום. עד כמה הוא עצום? עד כדי כך שבישראל של שנת 2020, לרבע ממשקי הבית עם ילדים בגיל הרך אין מחשבים. פשוט אין.
בפועל זה אומר שלמאות אלפי תלמידים אין גישה למשאב הטכנולוגי הבסיסי, המרכזי והחשוב ביותר בימנו. כזה שכבר הפך עבור חלקנו למובן מאליו. וכשאין מחשב, כשאין תנאים בסיסיים ללימוד ולפיתוח מיומנויות - כך בדיוק מתרחבים פערים. כך בדיוק ילדים נשארים מאחור. ילדים מבריקים שנדחקים הצידה, רק בגלל עורף משפחתי רעוע או מצב כלכלי לא יציב.
המדינה צריכה לקחת אחריות
זהו מצב שאסור לנו להשלים עימו. מדינה המכנה עצמה "אומת הסטארט-אפ" לא יכולה להותיר מאות אלפי תלמידים ללא תשתית בסיסית ללמוד ולהתפתח, ולצפות מהם להיות אזרחים מועילים המקדמים ומייצרים עבור החברה שבה הם חיים. מדינה המתגאה בקדמה הטכנולוגית שלה, לא יכולה להרשות לעצמה מצב שבו מורות ומורים מקוששים מחשבים בעמותות או מיזמים פרטיים עבור תלמידים אשר ידם אינה משגת, שכן אחרת, אין לתלמידים אלה יכולת להשתתף באופן פעיל בשיעורים.
אם יש דבר שלמדנו ביתר שאת במשבר הקורונה, אם יש דבר שלמדתי אני בניסיונותיי הרבים לסייע לתלמידים שרק ביקשו הזדמנות שווה, הוא שהגיעה העת שהמדינה תיקח אחריות על רישות תלמידי ישראל במחשבים. עכשיו יותר מתמיד. כמו נתב"ג 2000, כמו המחלפים בצפון, כמו רכבת העמק, להכריז על פרויקט לאומי לחיבור כל ילדי ישראל לטכנולוגיה. פרויקט לאומי של ממש.
זהו איננו פרויקט יקר. בוודאי לא יקר יותר ממענק הקורונה שהוזרם לחשבון הבנק של כל הורה, עבור כל ילד. אך ערכו יהיה עצום. הוא יניח את המסילה, יסלול את הכביש וייפתח את השמיים למאות אלפי ילדים שיעיזו לחלום, להתנסות ולהתחבר לעולם שבאמצעותו, מי יודע, הם עוד עתידים לפתח את הגאווה הישראלית הבאה.
הכותב הוא עו"ד לקניין רוחני ואינטרנט, פעיל ויזם חברתי לצמצום הפער הדיגיטלי בישראל ומקים המיזם "מחברים את ילדי ישראל" המצייד ילדים במחשבים