כיתה ריקה לאחר השבתת מערכת החינוך בעקבות הקורונה / צילום: Oded Balilty, Associated Press
דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסם לאחרונה חשף כי ממוצע ציוני הפסיכומטרי של המתקבלים ללימודי החינוך וההוראה בישראל הוא הנמוך ביותר מבין כל שאר המקצועות הנלמדים. לפי הדו"ח, ממוצע ציוני הפסיכומטרי של הסטודנטים לחינוך עומד על 533 באוניברסיטאות, ו-423 בלבד במכללות להוראה (לצורך השוואה, ממוצע ציוני הפסיכומטרי של המתקבלים לרפואה עומד על 727).
הנתונים העגומים הללו על רמתם האקדמית של המתקבלים להוראה מתפרסמים ברקע המאבק העיקש בין ארגוני המורים לממשלה על הארכת שנת הלימודים. המאבק נתפס בעין ציבורית כביטוי נוסף לקווים הלא פרופסיונליים שנצבעה בהם אוכלוסיית המורים בישראל בשנים האחרונות. הציפייה הציבורית מהמורים לעבוד בתקופת החופש הגדול, כחלק מגילוי סולידריות חברתית, החריפה את הביקורת על המורים ותייגה אותם כעצלים, תאווי מנוחות, וחסרי יכולת לתפוס את טובת הכלל על פני טובתם האישית. תפיסה זו זכתה לתהודה תקשורתית תחת הביטוי השגור "להיכנס מתחת לאלונקה".
אלא שהכרסום במעמד המורים מגיע לא רק מבחוץ. באופן מתמיה, הכרסום במעמדנו מתרחש גם מבית וניכר במקרים רבים כבר בימים הראשונים בהם שוהים פרחי הוראה בבתי הספר. לפני כשמונה שנים, כסטודנטית שנה שנייה במכללה להוראה בצפון הארץ, הגעתי לבית הספר בו שובצתי לצורך התנסות מצוידת בעזרים ויזואליים בולטים שגרמו למורות הוותיקות שישבו בחדר המורים ללטוש עיניים סקרניות. התיישבתי בכיסאות שצמודים לחלונות, במקום שהוקצה לפרחי ההוראה המגיעים לימי ההתנסות. הסבירו לנו מבעוד מועד שאנו "אורחים" המשתלבים במארג קיים. לכן כאורחת, די הופתעתי כשאחת המורות הוותיקות שישבה לשולחן, פנתה אליי ושאלה אותי לפשרם של העזרים. עברתי לשולחן שהיא ישבה בו, מעשה נועז לכשעצמו במושגים של סטודנטים לחינוך, הצגתי אותם והסברתי בהרחבה על השיעור שתכננתי. נראה היה שהיא דווקא מגלה עניין. עם תום ההסבר, החיוך של ההתלהבות האמפטית שלה התחלף בארשת רצינית והיא סיננה לעברי במרירות: "אז מה את עושה כאן? מדוע צעירה ומוכשרת כמוך לא לומדת משהו אחר?".
דבריה של אותה מורה מייצגים לדעתי שיח רווח בקרב מורים, שהוא מחליש ומתאפיין בקיטוב ותפיסות דיכוטומיות על מורים והוראה. השיח הזה ניכר בחדרי מורים ובקבוצות מורים ברשתות חברתיות והוא מחלחל גם למאבקים של ארגוני המורים בימים אלה. למשל, המאבק הנוכחי סביב הארכת שנת הלימודים לתוך החופש יכול היה להיתפס באופן שונה בתכלית, אילולא היה מתמקד דווקא בפגיעה בתנאים הסוציאליים של המורים, אלא בדיון סביב הנחיצות הפרקטית האקדמית-חברתית של תוספת שכזו לשנת הלימודים. שיח שכזה יהיה פתוח לכלול חשיבה משותפת על פתרונות חלופיים, בשיתוף כל הגורמים המעורבים לרבות התלמידים עצמם, ההורים ומשרד החינוך.
כדי לחזק את מעמד המורה צריך לשנות את הנרטיב. רבות נכתב על הצורך להעלות את שכר המורים כדי למשוך להוראה מועמדים ברמה גבוהה ולמיין את הטובים שבהם אך השכר הוא לא חזות הכל. את מקצוע ההוראה צריך למתג מחדש ולהוציא אותו משיח מעומלן ולא רלוונטי שמעורר בוז בציבור. מיתוג נכון שיוצר בקרב מורים גאוות יחידה חשוב לא פחות מתנאי עבודה. אני מאמינה שכמוני, יש עוד אנשים בישראל שרוצים לעסוק במקצוע שגם אם אינו מצמיח את שיאני השכר, הוא לכל הפחות משהו שאנחנו אוהבים באמת לעשות.
הכותבת היא דוקטורנטית במגמה לניהול מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה ומורה בבית הספר היסודי "ליאו-באק", בוגרת תוכנית רג"ב של משרד החינוך למצוינות בחינוך